“הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ” (מיכה ו, ח)
א- קשה למצוא אדם שמכיר בערך של מה שיש לו, כאשר הדבר קיים בידיו. רוב בני האדם אינם יודעים להעריך נכונה את שיש להם, עד למקום בו הדבר שהיה בידם אינו שם יותר, נגנז, אבד, ואיננו יותר.
אז הדבר שקודם היה וכעת איננו מקבל את משמעותו האמיתית, ובא באדם צער עמוק על חיסרון ההבנה והעיוורון לזלזול שהיה בתוכו כלפי הדבר שאבד.
אם ישראל היו יודעים את טעם איבוד בית המקדש בסוף בית שני ואת טעם הגלות שהיא אחת מתוצאות איבוד הבית, לא היו שונאים זה את זה.
וכן – אדם אינו יודע להעריך את נשימותיו עד למקום שבו הוא עומד לטבוע, אז כל נשימה היא חיים.
וכן – אדם אינו יודע להעריך את לגימת המים עד למקום בו הלך הוא לאיבוד במדבר וכל טיפת מים משיבת נפש.
ב- כך הוא הדבר ביחסים האינטימיים של האדם עם אלוהים.
לכל אדם יש קשר עם אלוהים, כיוון שהוא חי, כיוון שהחיים – הקיום, הוא חלק מן האלוהות.
כל אדם חי, כל אדם מחובר לקיום מעצם היותו חי. והקשר עם האלוהות הינו דרך תנועת החיים של האדם והאופן בו הוא מתגבש, גדל, למד וחי את חייו.
האופן בו הקיום, החיים מגיבים לאדם, זהו אחד מן האופנים לשיחה יש לאדם עם אלוהים.
אם האדם יודע להבין את המשמעות של מאורעות חייו, וכיצד החיים מגיבים לצעדים שהוא נקט, אז יש באפשרותו לשמוע דרך תגובות החיים את ה”בת קול” של רצונו של אלוהים ממנו ומהו הדיבור האלוהי כלפיו.
ג- אך לרוב, בדרך כלל, רוב בני האדם אינם עם סוג זה של מודעות לעצם הקיום, וכיצד החיים מגיבים להם. לרוב הערך האמיתי של החיים, של הדיבור עם אלוהים דרך תנועת החיים ומשמועתן, מתעוררת בלב האדם רק כאשר החיים בסכנה גדולה, ויש איום אמיתי על האפשרות של “לא להיות יותר”. או כאשר האדם הגיע ממש לקצה הדרך על שעת מותו, שם יש אפשרות ליקיצה מלאה לדבר היסודי והבסיסי שהיה מול עיניו כל חייו ממש, והוא היה עיוור באופן חלקי או מלא ליסוד זה.
אז לפני מותו קיימת אפשרות (אולי האחרונה) להתעוררות ליסוד האמיתי שהאדם מעולם לא עצר כדי לבחון או להתבונן בו.
זהו הקשר האלוהי, הקשר עם דבורו של הקיום, שממתין כל חיי האדם לאדם כי יקוץ מן השינה הטרופה לחיבור האלוהי, שהוא עיקר החיים.
ד- בדרך כלל, כאשר האדם – שהיה עיוור לקשר עם היסוד שהוא הדבר הבסיסי ביותר, העמוק ביותר, המובן מאליו ביותר. ולפתע הוא מתעורר לקשר עם יסוד אלוהים בחייו, וכיצד אלוהים מדבר אליו – אז באופן טבעי לחלוטין באה השתיקה, בא השקט.
אין צורך יותר להתאמץ, אין רצון להתאמץ, אין יותר רצון להשיג או להוכיח משהו לעולם, אין צורך להודיע לעולם עד כמה “אני כך וכך, מוצלח”.
האישיות שהיא תוצר של היציאה של האדם מעצמו לעולם, כמו ומתאפסת, נעלמת ונגוזה. ומוצאת את מקומה היחסי הנכון מול הקיום, החיים, האלוהות מחייה ומקיימת.
אז “הַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ”, הינו טבעי לחלוטין.
אנשים רבים לפני מותם חשים כך.
אנשים רבים שחוו מוות קליני וחזרו לחיים חשים כך.
אנשים שחייהם כמעט ואבדו, עקב תאונה, מחלה קשה, התמודדות עם סכנת חיים במלחמות ועוד… גם הם חשים כך.
“הַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ” הינו מקום פנימי השמור לאדם היודע נכונה את מקומו מול הקיום, מול האלוהות. זהו מקום של שקט ומנוחה, זהו מקום בו מתאפשרת השיחה הערה של האדם עם אלוהים, כך שהאדם מבין ויודע מה אומרים ומה רוצים ממנו.
זהו המקום בו האישיות של האדם מפסיקה לחצוץ, להתערב, לעוור את עיני האדם בתחושת היסוד, שהחיים שיש לו הם בזכותו ובגללו, שהוא המרכז וכל שזכה בחייו קורה מכוחו ובזכותו.
ה- “הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן; הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי” (מיכה ו, ז)
אין צורך לאדם להגיע למוות או משבר כדי “לגלות” את מקומו היחסי מול הקיום, הכאב אינו הכרחי.
מספיקה הצניעות הנכונה המביאה שמחה בעקבותיה כי כל מאורעות החיים של האדם ובעיקר תוצאות ראשית דרכו הינם חלק הקיום ומתנת אלוהים אליו.
אם האדם מייחס את ראשית הצלחותיו בחייו לעצמו אז “הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי“.
שם מתחילה אישיות האדם להפוך לאבן נגף, לגורם מפריד, חוצץ מן הקיום.
אך כאשר האדם עושה מעשים שיש שפע הבאים בעקבותיהם, והוא זוכר את הקיום ומתנותיו, ואת מקומו היחסי וזמני מול הקיום (האלוהות) שם הצניעות הטבעית מתפתחת, שם אישיות אדם אינה גורם מפריע, שם האדם ואלוהים הולכים את חיי האדם בצוותא.