לפי נתונים סטטיסטיים של האו”ם, 1% מן האנושות סובל ממחלה זו.
מחלה בה מערכת החיסון מזהה את הגלוטן (מרכיב מרכזי בדגנים, המורכב מחלבון הקשור לפחמימה) כגורם זר ומסוכן שיש להילחם ולדחות אותו מן הגוף.
תהליך חיסוני לא מדויק זה, מייצר תופעות קליניות רבות:
כאבי בטן, קשיי עיכול, נפיחות וגזים, דלקות במעיים, עד לסיבוכים רחבים יותר – מערכתיים יותר עקב השפעה מטבולית רחבה על מערכות ספיגה, ייצור אנרגיה, מרכבים שנחסכים מן המערכת.
כך שלמחלת הצליאק יש השלכות רב מערכתיות, בדרגות חומרה שונות, לפי דרגת הבריאות הכללית של האדם (סיבוכי רפואה נוספים, גיל ורמת אנרגיה כללית, מורכבות המחלה עצמה ונטיות תורשתיות, הם הקובעים את דרגת הבריאות הכללית של האדם)
כמו ברוב המחלות האוטואימוניות, גם בצליאק יש מרכיב תורשתי מובהק. אך אין הדבר מכריח שתופעה זו תתפרץ, ויש רבים עם הפוטנציאל התורשתי מחלה זו ללא ההתפרצות שלה.
מה הם אם כן המרכיבים בחיי האדם שהופכים את מחלה זו למחלה פעילה? היצאה מן הכוח אל הפועל.
1- דיאטה גרועה שלא התחשבה ביסוד המולד.
בדרך כלל לאנשים עם נטייה תורשתית לצליאק, יש כבר בגיל צעיר יחסית, רגישות בעיכול שעדיין אינה ברמה פתולוגית.
סימפטומים כגון:
רעב לא סביר (אכלו הרבה, הבטן מלאה ועדיין חשים רעב)
מלאות לא סבירה (חשים רעבים מאוד, אוכלים כמות מעטה ומזה חשים שובע מיידי)
כאבי בטן שונים ללא דפוס מיוחד,
גזים ונפיחות הגורמת לכאבי בטן,
רעשי מעיים מתנועת המעיים, יציאות לא סדירות (עצירות, שלשול לחילופין)
וכך הלאה. כל התופעות המוקדמות לפני זיהוי המחלה או לפני ההופעה המלאה שלה, באות לידי ביטוי עם תופעות קליניות קלות יחסית של מצוקה בתהליכי העיכול.
תופעה הקשורה ישירות לאי איזון בסינכרוניזציה בין הכבד בהפרשות אנזימי העיכול לתהליך העיכול והספיגה במעיים. הכבד והמעיים לא “מתקשרים”.
בדרך כלל, ברוב המחלות האוטואימוניות, יש לכבד תפקיד מרכזי. לא ניתן לא ניתן לרפא מחלות אוטואימוניות באופן יסודי ללא תשומת לב מיוחדת לסיבות מדוע הכבד וכיס המרה יצאו מאיזון תפקודי, ואיזה סוגי אנזימים אינם “מסונכרנים” עם תהליכי העיכול.
לנושא זה יש משמעות מרכזית בחולי צליאק.
בדרך כלל אנשים עם פוטנציאל לצליאק שאכלו גרוע לאורך זמן, ללא התחשבות בקשיי העיכול שהם כבר חוו, גרמו ליציאה באיזון בין כבד למעיים, דבר שגרם לירידה תפקודית של תהליכי הספיגה והביא לידי ירידה ברמה החיסונית, אז פרצה המחלה.
לנושא דיאטה מודעת, וכן מודעות לאיכות מצבו של הכבד, יש משמעות מרכזית לחולי צליאק, ולתהליך ההבראה שלהם מתופעה זו.
2- מצבים נפשיים ותהליכי חיים:
הקושי הנפשי המאפיין חולי צליאק מתבטא דרך המפגש שיש להם עם מצבים ואירועי חיים, כאשר לאותם האירועים יש חשיבות רב עבורם (אם לאירוע לא היה חשיבות עבורם, לא הייתה מתפתחת בעיה רגשית וסומטית)
אופי התגובה שלהם לאירועים “חשובים” (דבר זה הינו סובייקטיבי, מה שחושב לאחד אינו חשוב לאחר)
הינו בכך שהם סופגים את האירוע ללא יכולת “לעכל” אותו.
האירוע נכנס להם לתוך חלל הנפש, הם חשים את הדבר, מתאמצים מאוד להבין מה הרגישו, את מה חוו.
הם חשים שהדבר מאוד קרוב להם, אך הם אינם מצליחים לגעת בו עד הסוף.
הדבר שהוא כביכול קרוב להם, נותר רחוק, מנותק מהם.
הם לא מצליחים לגעת באמת בדבר שהם נגעו וחוו.
הם אינם מצליחים לפרק את החוויה לגורמים כדי שהיא תהפוך לברת עיסוק, לברת “עיכול”.
החוויה נותרת גולמית, לא מעוכלת, לא מפורקת.
האדם כמו שחש את הדבר מחוצה לו, החוויה לא ממש חודרת אותו כמו שהוא היה רוצה, כמו שהוא צריך…. למען יכולת ההבנה האמיתית של הדבר שחווה, למען יכולת ההזנה שיש לחוויה בתוכו והאופן בא חוויה באה ומזינה את האדם על מנת שיגדל ממנה, ודרכה יבנה בתוכו נדבך נוסף של רובדי חוכמה וידיעה הבאים מן ההתנסות.
המצוקה המרכזית של חולי צליאק, הינה בתחושה שהחוויה בתוכם נותרת רחוקה, היא לא ברת נגיעה וספיגה לרמת התנסות אמיתית ומלאה, אין החוויה מרווה ומשביעה. האדם נותר רעב וצמא.
האדם אינו צומח וניזון, ממה שחווה, וכן אינו מצליח להעביר את רגשותיו או את מחשבותיו בדיוק הנכון לחוויה שלו. הוא ביחד עם הדבר אך נותר לחוד, נותר לבד.
תחושה זו בחולי צליאק קשה ביותר. היא גורמת לגלגל רחב של תהליכי נפש שבסיומה מתפתחת המחלה עצמה.
במקרים רבים, תהליך רגשי זה מתרחש באירועים הקשורים לחיי הרגש של האדם, מכיוון שחיי הרגש הם אלו המזינים ומביאים לגדילה ולהתפתחות של עוד רובדי נפש.
לכן שכיח למצוא את סוג ה”באג” הזה ביחסים אינטימיים מהם האדם לא מצליח להיות בתקשורת עם בן או בת הזוג, ורגשותיו וחוויותיו נותרים ללא אפשרות למגע, לעיכול, לעיבוד, לתקשורת עם האחר. וזאת למרות הצורך העצום של האדם לתקשורת זו.
האדם ברובד הקיומי ביותר, זקוק לסוג זה של קומוניקציה, אך החוויה נותרת רחוקה, גולמית ללא יכולת “עבודה” עימה.
האדם חש מנותק, ללא יכולת להיות ניזון מן החוויות הללו, ללא יכולת לקשר מלא עם אדם קרוב ביחסים אינטימיים, לאו דווקא מיניים, לרוב דווקא ביחסים חברתיים – האדם חש כי אינו מצליח לדבר את עצמו כך שהוא יובן, ושהוא עצמו לא מצליח לגעת בדברים עד הסוף, הדברים בהם הוא נוגע, הם בהישג יד אך ללא אפשרות לגעת בהם.
זוהי החוויה הפנימית המייצרת את המקום ההרסני של תהליכים אוטואימוניים בחולי צליאק.
התסכול ממצב זה כל כך עמוק, שהוא זה הגורם לחוויה המובילה להרס עצמי ברובד הרגשי, ואז ברובד הגופני, שם מתפתחת המחלה האוטואימונית.