פרשת תזריע – על עלבונו וכעסו של נעמן

1- ראש, פרשה:
“וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת–וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ–נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ” (ויקרא יג, א-ג)
הכהן עומד במקומו של הרופא, עליו לזהות את החולי, להגדיר אותו, לנסח לחולה את מסגרת המחלה שלו ואת הסיבות לחולי “וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ”. וכן על הכהן לרפא את החולה, ולהשיבו לבריאות ולתפקוד מלא ותקין.

2- תוך, הפטרה:
“וְנַעֲמָן שַׂר-צְבָא מֶלֶךְ-אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו, וּנְשֻׂא פָנִים–כִּי-בוֹ נָתַן-יְהוָה תְּשׁוּעָה, לַאֲרָם; וְהָאִישׁ, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע” (מלכים ב, פרק ה, א’)
צרעתו של נעמן הינה עקב היותו “נְשֻׂא פָנִים”.
הנערה השבויה הישראלית ,“וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה”, באה לאשת נעמן ואומרת באופן גלוי וברור על רפואתו של נעמן “אַחֲלֵי אֲדֹנִי, לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ“.
עליו ללכת לנביא אשר בשומרון, ולייחל ולשווע מול הנביא, אז הנביא יאסוף את צרעתו.
התנאי להבראתו של הנעמן נשוא הפנים, הינה ביכולתו “לוותר” על כבודו, על היותו בעל מעמד, כוח, שררה, שלטון, ולהתכופף ולהודות במקומו היחסי, בזמניות שלו, באנושיות שלו, בצדדים החלשים, שההדחקה שלהם הביאה אותו לחולי זה. עליו להיפתח לאפשרות של מגע שונה עם עצמו, מגע פתוח, ללא חסמים, ללא מחיצות והסתרות. שלו מול עצמו ואז מול העולם כולו, על היותו מציג עצמו כ”נְשֻׂא פָנִים“.
זהו התהליך שנעמן עובר מול הנביא, כדי להבריא מן החולי.

3- סוף, אנחנו היום:
מאחורי כל חולי גופני, כל סימפטום פיזי, קיימת מידה בנפש האדם שיצאה ממקומה הטבעי, במארג של איכויות הנפש השונות.
כאשר מידה זו יצאה ממקומה, והפכה לדומיננטית ול”שלטת” על שאר חלקי הנפש, אותה המידה הופכת לאיכות ההתנהגותית שדרכה האדם מזהה את עצמו, דרכה הוא מוכר וידוע לעולם כדמות מסוימת בעלת אופי מסוים.
כאשר מידה חרגה מדי ממקומה, היא הופכת למחלה, לחצץ המפריד את האדם מן האפשרות להכנה שעליה כיוון הכהן כשטיהר את הטמא.
המוכנות למפגש של האדם עם האלוהות, עם הברכה והשפע שיש במפגש הזה, הממתין לכל אדם ושהוא מנת חלקו של כל אדם, אם יהיה במקומו הנכון.

מכיוון שכל אדם “חולה” בדבר מה, גופני או נפשי (בדרך כלל שניהם ביחד)
ומכיוון שהחולי באדם הינו ביטוי והמשכיות של אותה המידה שיצאה ממקומה וחרגה והפכה לזהותו הפרטית.
ומכיוון שזהות זו הפכה לאדם לסימפטום ומחלה המהווים מחד – חצץ והפרדה, ומאידך – משקפים ומלמדים את האדם הסובל, על מה עליו להתבונן, ועל מה עליו לשנות, כדי להבריא, ויותר מכך – כדי לחזור ולהיות במקום המסוגל לקבלת הברכה הממתינה לו.

מכאן שכל חולי מהווה מיקוד מדויק להפליא הממקד את מקום ה”עבודה” של האדם על עצמו, ולכן מקל ומקצר את הדרך משמעותית.
וכן מאחורי כל חולי באדם, מתוך ההנחה שהאדם אכן תיקן מידותיו, ממתינה ברכה גדולה שהיא מנת חלקו של האדם. וכך הופכת כל מחלה לברכה גדולה בעצמה, על הדרך ועל החכמה והתבונה שהביאה עימה לאחר שתהליך התיקון הושלם.

מכאן שתכונת היסוד שהיא זו המאפיינת ביותר את האדם, תוכנת “חוט השדרה” של מבנה אישיותו. היא זו העשויה להוביל את האדם לחולי, ודרכה ניתנת לאדם הדרך לעבודה, לתיקון מידה זו, ולנתיב המוביל לברכה הממתינה לו בסבלנות רבה.
מכאן שהגדרת איכות זו של מידה בסיסית באדם, הינה דרך העבודה של האדם כדי להעלות על דרך זו.
וכן הברכה הממתינה לאדם בסובלנות עד, אינה מתחשבת בגיל האדם. אין לגיל הכרונולוגי כל משמעות מול הברכה הממתינה לו, כל גיל מתאים לעבודה זו.
בכל שלב בחיי האדם יש פתח לעבודה זו, כל צעד בחיי האדם ועד ליומו האחרון הם צעדים לאפשרות לחזור לפסיפס נפשי מאוזן ויציב לשם פתיחת שער הברכה.

הנקודה היחידה שנותרה פתוחה הינה: מהי הדרך לדעת ולנסח את אותה האיכות הנפשית שיצאה וחרגה ממקומה, וסביבה האדם מגדיר את עצמו ואת זהותו.
איכות שבדרך כלל יוצרת את החולי באדם מן הזווית הגופנית.