ההפטרה היא זו המלמדת על נקודת המרכז המופיעה בפרשה. בכל פרשה יש נושאים רבים, אך ההפטרה היא זו המחדדת את הנושא המרכזי העומד כ”חוט השדרה” בתוך מכלול הנושאים המופיעים בפרשה.
ההפרטה: נבואת עובדיה, פרק אחד, 21 פסוקים המכוונים לאדום הוא עשו “כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֶאֱדוֹם”.
וכן ליחסי כוחות שבין יעקב וצאצאיו לבית עשו ולצאצאיו “וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם, וַאֲכָלוּם; וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו”
ההפטרה מחדדת אם כן, כי הנושא העומד במרכז הפרשה הינו יחסי הכוחות בין יעקב לאחיו עשו.
כאשר ההיסטוריה של עשו וצאצאיו מול יעקב וצאצאיו, הינה היסטוריה עקובה מדם, דרך אדום, הממשיך עצמו דרך יוון, מייד לאחר מכן לאימפריה הרומאית, ולאחריה “הכנסייה הרומית הקדושה”, כאשר האימפריה הרומאית ממירה את הדת הרשמית שלה לנצרות.
אנו רואים כי ידו של עשו ברוב התקופות ההיסטוריות חזקות ומנצחות את יעקב, אנו רואים כי ההיסטוריה של יחסי עשו – יעקב, גבו מבני עמנו מחיר אכזרי וקשה לאורך כול הדורות כולם.
דינאמיקת היחסים בין יעקב לעשו מראה יחסיות הנעה כמשוואה: כאשר אחד עולה, השני יורד.
כאשר הפרשה עצמה מדברת ומתמקדת רק על הדרמה הפנימית שיעקב עובר מול אחיו.
למעשה עשו בסיכומו של יום משתקף כאדם לבבי מתוך הכתוב: “וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ”
כמו כן, כאשר הארץ קטנה מלהכיל את שניהם, עשו הוא זה שמפנה את מקומו מן הארץ ברצונו, לטובת אחיו: “וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו, וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ, מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו; וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם, לָשֵׂאת אֹתָם–מִפְּנֵי, מִקְנֵיהֶם”
לכן נקודת המרכז הנלמדת מן הפרשה הינה כי יש סוג מאוד מסוים של דינאמיקה פנימית הייחודית ליעקב, ואם דינאמיקה זו מובנת היטב, ונלמדת היטב, אזי ידו של יעקב על העליונה. ואם אין באדם את הדינאמיקה שהפרשה מחדדת, אזי ידו של עשו על עליונה.
לכן – ללא קשר לתוצאות ההיסטוריות העגומות והקשות ביותר שספגו דורות רבים מבני עמינו, מידו של עשו. אין הפרשה מדקדקת על יחסי הכוחות במובן הפוליטי, המלחמתי, הכלכלי והחיצוני, אלא על הדינאמיקה הפנימית שאותה יש להבין ולאמץ, שהיא הדינאמיקה שאם אוחזים בא, אז יעקב הוא זה המנצח..
לכן הפרשה כולה הינה אלגוריה לימודית שבאה להורות על הצעדים של הדינאמיקה היעקובית. וכל הסיפורים שיש בתוכה הם משלים אותם אין להבין כפשוטם, אלא כסיפורים המתארים תהליך התפתחות נפש האדם כמו שהתורה מלמדת.
וכן ההיסטוריה עקובת הדם ביחסי יעקב – עשו, אינם אלא שיקוף מדויק ביותר, לתהליך הפנימי שאותו יעקב עצמו עובר או לחילופין (לאורך הדורות) תהליך שנזנח, ננטש כמעט לחלוטין לטובת הריטואל הדתי ונחשב בעיני רבים ל”פיקציה” לדבר שאין בו ממש, עד לשטות שאין להתייחס עליה כלל (אז עשו מנצח) ודרך מעשי האבות אנו למדים על התהליך “פסיכו-רוחני” אותו יש לעבור.
אז ההיסטוריה עשויה להיראות אחרת.
גם כאן עקב רוחב היריעה העצום, המאמר מצטמצם לכמה נקודות שאינן יכולות לתאר את המהלך כולו, אלא חלקים ממנו.
הצעדים שיעקב עובר בתהליך האבולוציוני הפרטי שלו:
1- וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם:
נבואה הבאה בתורת “פגיעה”. פגיעה זוהי חוויה פתאומית וכואבת, הקול האלוהי נחווה ביעקב בשלב זה כחוויה קשה, כואבת ופתאומית.
2- וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ:
הרגליים אינן נושאות אותו, הוא זה הנושא את רגליו. זוהי אינדיקציה לאדם שכוח הרצון במובן הקוגניטיבי המודע, פעיל בתוכו לחלוטין. כמו כן – למצבי הגוף אין כלל השפעה עליו, נפשו חזקה מהשפעות הגוף המתחלפות בטבען. הוא יציב מול השפעות הגוף המשתנות.
3- וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו: רש”י: מלאכים ממש.
יעקב בקשר ישיר ומודע עם עולם המלאכים, והוא אף בעל יכולת להיעזר בהם.
מהו הממד הפעיל הנדרש מאדם שמתפתח למקום מסוג זה?
זהו המקום באדם המסוגל להקשיב לליבו, לצדדים האינטואיטיביים שעולים מליבו, כאשר קולות האינטואיציה הבאים מן הלב, הם מרכז הכובד הפנימי שלו.
היום בקרב רוב בני האדם הצד המנטאלי, המחשבתי העוסק בניתוח והעיון, הוא הצד החזק. לצד אינטואיטיבי שהוא זה המאפשר לשמוע את קולו של האל, אין היום מקום כלל בהתפתחות של אדם המערבי. בוודאי שלו באותה המידה ביחס לצדדים ה”רציונאליים” שהם מקבלים עידוד בכל המערכות החינוכיות, דתיות כחילוניות.
יעקב מבוסס באופן בוגר, יציב, תבוני, הגיוני, בחלק בתוכו האינטואיטיבי, הוא יודע להקשיב לו, לסמוך עליו, לדבר לעולם דרכו. משם מתאפרת לו תקשורת עם עולם המלאכים.
4- וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ:
יכולתו של יעקב להיוותר לבדו, אינה פשוטה כלל. במקרים נדירים ביותר אדם נותר לבדו. ללא תמיכה כלשהי מאדם אחר, מהצלחות העבר שלו, ממה שכבר רכש לעצמו, מקשרים ציבוריים, משפחתיים, חברתיים. אדם תמיד עם משהו, אף פעם לא לבד באמת. להישאר לבד, זהו סוג של מוות עבור רוב בני האדם.
סוג הלבד של יעקב הינו כאשר “נשמתו” חלק אלוה ממעל של יעקב, נותר לבדו, ללא שכבות פסיכולוגיות המצפות כלבושים את נשמת האדם.
כאשר האדם הוא רק חלק האלוה שהוא, באופן נקי, מזוכך, מודע, אז הוא לבדו לחלוטין. לבד מסוג זה אינו בדידות, אלא נקיות, טהרה המאפרת את מפגש עם האל באופן המודע.
זהו המקום בו הנשמה עצמה עוברת תהליכים אבולוציוניים, כאשר שמו של יעקב עובר התמרה לישראל.
5- וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי:
המלאך מקבל את שמו על פי שליחותו, כאשר אין הוא שליח, הוא ללא שם.
יעקב פוגש במלאך במקום בו שליחותו עומדת להסתיים שם שמו מסתיים, לכן המפגש של יעקב עם המלאך הינו במקום בו האל המלאך נותרים ללא פער, ללא הבחנה, בתוך אחדות מלאה.
במקום זה יעקב “ניצל” – וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי – ממה הוא ניצל?
מן האפשרות שהוא עצמו יאבד את ייחודיותו האינדיווידואלית, ויעבור למיזוג של אחדות מלאה עם האל, שם נפשו וייחודיותו אינה רלוונטית, שם רק האל לבדו מאיר באורו.
לכן כך נקרא שמו “כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל”. שמרת על ייחודיותך גם מול פני האל בעצמו.
ייחודיותו הנשמתית ולא הפסיכולוגית (אגו, מבנה ה”אני”)