יעקב יוצא לחרן, לשם יצירת מקום, הוא פוגע במקום “וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם”, והמקום בסוף הפרשה, פוגע בו “וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ, מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים”. יעקב, יוצר חלל, מקום שלאחר מכן, אותו החלל יוצר ומאפשר את יצירת בית המקדש, שם הבית והחלל שנבנה, מאפשר מניפסטציה אלוהית לתוך חומר.
לכן כל סיפור לידת בניו של יעקב, הינו סיפור אלגורי, המתאר כיצד בונים בית לאלוהים, מה הם השלבים על מנת ליצור מקום בו השכינה מוצאת מקום לדור שם.
כל לידת בן, שהוא למעשה שבט, מהווה שלב בחלום הסולם של יעקב, כיצד הוא עולה לשמים דרך העשייה והבנייה של מקום.
ההפטרה מסיימת כך: “מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם: כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם” (הושע יד, י’)
החכמה ותבונה שהנביא דורש מן האדם, אינה נבואית כמו שהוא עצמו היה, אלא הוא מבקש ושם את הדגש על האופן והסדר של לידת השבטים, בניו של יעקב וכיצד הם מהווים תהליך בהתפתחות האדם בשלבי עשייה שונים, ושלבי עליית סולם יעקב, כאשר בנו בכורו ראובן הינו משל לסולם שמוצב על הארץ, ויוסף, בנו האחרון בפרק זה, הינו משל לסולם המגיע לשמיים.
הנביא הושע שמבקש מן האדם “מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם”, את ההבנה כיצד ללכת בדרך עשייה המחברת שמיים וארץ.
סיפורו של יעקב בחרן הינו משל ואלגוריה להתפתחות החכמה והתבונה הנדרשת שאיכויות יסוד יתפתחו באדם למען ההליכה הנכונה בדרך זו.
היחסים בין האימהות מיצגים כוחות שונים המייצרים חלל, מזרח מול מערב – לאה מול רחל, צפון מול דרום, זלפה ובלהה. כוחות אהבה ושנאה הם כוחות של דחייה מול משיכה, ריחוק מול קרבה. דינאמיקה המייצרת תנועה ומרחב.
אין להתייחס לסיפור כסיפור עלילתי תוך משפחתי, אלא בתיאור המלמד את אופן יצירת החלל, דרך שתי מערכות שונות, האחת מתמטית, גיאומטרית, הנדסית, לוגית. דרך המחשבה ההגיוניות הליניארית. והשנייה מחשבה “נשמתית” אינטואיבית, רגשית, אלגורית, עגולה. מחשבה שיש בכוחה לחוש ולא להיעצר במגבלה החומרית המתמטית.
כאשר שתיהן נפגשות, אז נוצרות ההכלאה המאפשרת את לידת המקום, החלל, כמו שהכתוב מרמז עליו.
בתוך מקום זה, בתוך חלל זה, קיימת האפשרות שאלוהים עצמו יבוא וידור שם.
וזהו מה שסיפור לידת השבטים מבקש לספר.
הינה תיאור חלקי בלבד לתהליך זה, שכן היריעה רחבה כל כך….
1- “וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה. וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי”
כל צעד ראשוני, כל תחילת דרך חדשה נפתחת עם תחושת עוני –אי הידיעה, והכמיהה של הצורך הבסיסי לחזור ולהיות דבק באהבה בקרבו של האהוב.
2- “וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן”
צעד שני, הינו הקשה ביותר, הוא עומד על קושי הראשוני, לאחר העמידה על המשמעות של הדרך. ההתחלה הינה תמיד באופוריה, בתחושת התעלות, הצעד השני הבא בעקבות הראשון, קשה ביותר. זהו הצעד של העמידה מול המציאות הקרה, החדה ומה אומרת ההליכה בדרך. מה היא המשמעות של הליכה זו.
3- “וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי”
צעד שלישי, הינו הגשת הדבר במישור הפנימי, הרוחני, המישור בו שלושת צדדי ההוויה מוגשמים. כגון שלושת האבות המייצגים את שלושת מידות האלוהים: חסד- אברהם, דין – יצחק, אמת – יעקב.
4- “וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה–עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת”
צעד רביעי, הינה ההגשמה של הדבר במובן הגשמי, כמו שלושת האבות שהם העיקרון האלוהי, וארבעת האימהות שהן ההגשמה וההולדה של הדבר לתוך המימד הגשמי. כדי להפוך הדבר לקונקרטי ואמיתי המובן של “בירכת האל עליו”, השלב מחייב את הכרת הטוב, את צורך להכיר בדבר שמה שניתן לאדם ניתן בחסד, את הצורך להגיד בפשטות, תודה. ולהודות על הקיים.
5- “וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן. וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי, מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ, לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן-לִי בֵּן; עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, דָּן”
המעבר מלאה לבלהה, שפחת רחל, והמתח בין רחל ללאה, וכן האופן בו בלהה הינה הדרך של רחל להגשמה עצמית, הינה השלב בו על האדם להתנתק מנטייה סימביוטית לדבר שעליו הוא קשור, כגון העשייה שלו, הנושאים שהוא אמון עליהם, נושאים שהוא יצר ושם את חייו עליהם שהם חלק ממנו, וכעת העשייה ששלב חמישי, אינם שלו יותר, עליו לוותר על הרעיון הסימביוטי בין עצמו למעשיו.
6- “וַתַּהַר עוֹד–וַתֵּלֶד, בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל: בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר רָחֵל, נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי–גַּם-יָכֹלְתִּי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, נַפְתָּלִי”
בן שני של בלהה, ההגשמה של רחל. קשר לא ישיר, קשר עם דבר רחוק, פתלתל, שלא מראה קשר ישיר בביטוי שלו לדבר שממנו הוא נובע.
7- “וַתֵּרֶא לֵאָה, כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת; וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה–לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר לֵאָה, בגד (בָּא גָד); וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, גָּד”
בן שביעי ליעקב, מזלפה שפחת לאה, מכונה “בגידה”, בגד זהו דבר המוליך שולל על גופו של האדם, המותיר רושם שאינו נכון על האדם, וזהו בגידה.
בהקשר כאן בסיפור, זהו האופן בו מעשי האדם, כמו שהוא מבין ורואה את תוצאותיהם, נתפסים שונה מכוונתו.
8- . ” וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה–בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אָשֵׁר”
מעשי האדם, חוזרים עליו כמו אור חוזר, מעשיו שלו עומדים לו בשעת הדחק, למרות שבעיניו שלו עצמו אין הוא ראוי לדבר.
(יש בחיי אדם עליות ומורדות. בזמנים בהם האדם בתקופות קשות, מעשיי העבר שלו, יעמדו לצידו ויעוררו אותו להתחזקות מחודשת)
9- “וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב, בֵּן חֲמִישִׁי. וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר”
שלב העיבור: מעשי האדם העומדים לו, גם בשעת הדחק, מעמדים את האדם באפשרות ליישר קו עם מעשי העבר שלו, או ליישר את עצמו מול מעשים מסוימים שאותם הוא מעדיף ורוצה לזכור.
שלב זה הינה האפשרות לבחירה רבת משמעות. על האדם להראות קשר ליניארי, קשר ישיר בינו למעשיו.
ניתן ללמוד עליו מן המעשים, יש יחס שווא בינו למעשיו.
בשלב זה, האדם יכול למחוק שלבים חיים שאין לו זהות עימם, או להדגיש חלקים אחרים בחייו שאיתם הוא חש הזדהות. ודרך הזדהות זו, ביו למעשיו, הוא רוחש עיבור והעצמה לדרגות גבוהות יותר.
10- “וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה, זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב–הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, זְבֻלוּן”
יש לתהליך חיים משל עצמם, כעת המעשיים שנעשו עד כה, אינם תלויים בו יותר, יש למעשיו, חיים עצמאיים.
“וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, דִּינָה” לאחר שמעשיו הפכו למציאות עצמאית, כגון אדם שבנה מערכת של עשיית חסד, כעת המערכת שעשה אינה שייכת לו יותר, אך אותה המערכת שהפכה ליישות עצמאית, היא זו השופטת אותו לטוב או לרע, לכן דינה, הינה דין החותם את מהלך העשייה של האדם ונותן לו זכויות או חובות, ובכך חותם את מהלך החיים שלו.
11- “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ. וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר”
לידת רחל מייצגת תחילת מהלך חדש, במימד אחר, אלוהים אסף לי את חרפתי, ויוסף לי דבר אחר. יש בשם יוסף שתי מגמות, האחת מנקה את העבר והשנייה מוסיפה על הקיים. לכן שלב זה הינו לידה חדשה, על בסיס החיים שנחוו עד לנקודה זו, עם התחלה חדשה.
לאחר מכן יוסף מתפצל למנשה ולאפרים, מתוך היותו שורש ואב הזהה לדמות אביו, הוא ההמשך הישיר של יעקב.
נ הדר. סולם יעקוב והשבטים הופכים נהירים ורלוונטים כל כך לתהליכים בחיינו – לכל התהליכים. במיוחד העמוקים שבהם.
נכון מאוד