סיכום מפגש, פרשת לך לך, לפי ראש-תוך-סוף

בדרך הלימוד של ראש, תוך, סוף, אנו נתמקד הפעם בחלק “תוך”, הוא החלק של ההפטרה, החלק האמצעי. דרכו ניתן להבין ולחדד את הציר המרכזי של הפרשה, היא חלק ה”ראש”, ומתוך כך נובע באופן כמעט טבעי ומיידי, תוכנו של החלק האחרון המכונה “סוף”, הוא החלק שלא נכתב עדיין הממתין לכל אדם שיבוא ויכתוב אותו בעצמו, כפי דעתו.

“לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה, וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר.
הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם-לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ–לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע:
אֵין חֵקֶר, לִתְבוּנָתו. נֹתֵן לַיָּעֵף, כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים, עָצְמָה יַרְבֶּה.
וְיִעֲפוּ נְעָרִים, וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ.
וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ” (ישעיהו מ’, כ”ז-ל”א)

א- לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה, וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר:
הנביא מעורר שאלת קיומית בסיסית ביותר:
האדם חש שהוא מנותק מן האלוהות, האל בשמיים והאדם בארץ. אין קרבה בין האדם לאלוהות.
מוצאו של האדם ברובד העמוק ביותר הינו מן האחדות, יש באדם זיכרון עמוק (לא מודע בדרך כלל) של האחדות שהייתה מנת חלקו.
מצב אחדותי זה הינו חלק מן הגנום הנשמתי של האדם, אך בחייו אין הוא חש את קרבת האל (קרבת האחדות) להיפך חווית היסוד האנושית הינה חווית נטישה, ריחוק, זרות, ניתוק. האדם גורש מן הבית, חי במקום קשה, מקום בו כל מהלך חיים הינו מאבק הכרוך בסבל וייסורים.
לכן האדם חש שאלוהים עוצם עין מלראות אותו, דרכו נסתרת מן העין אלוהית. הוא חש את העוולה ואת חוסר הצדק שנעשה לו בחייו, וכיצד היה עליו לעמוד במצבים שאינם צודקים. מצבים שהשאלה המיידית היא היכן היה אלוהים?, מדוע האל לא התערב ונתן לאירועים מסוימים להתרחש, ונתן להם מקום?
מצוקה זו הינה מצוקת היסוד של כל אדם.
כיצד ומדוע צומחת מצוקה זו בנפש האדם?
מצבו הראשוני של האדם כאשר הוא בבטן אימו, ולאחר לידתו בשלבי הילדות המוקדמת, הינו מצב אחדותי, הוא חלק מן ההוויה החובקת כל, הוא חלק מן האלוהות. כאשר נולד תינוק, חשים ממנו בדרך כלל את מצב אחדותי זה, ולכן אומרים בהנחת רווחה עליו “איזה מלאך”.
האדם המתבונן בתינוק, חש דרך התינוק את החוויה הראשונית של היותו הוא עצמו חלק מן ההוויה החובקת כל.
בגיל מסוים הילד הרך עובר תהליכי התפתחות שם הוא מבין את עצמו כנפרד, עם “אני” מאובחן ונפרד מן העולם שהוא חווה סביבו. אז נוצר “גירוש גן העדן”, אז הילד הופך לישות נפרדת עם זהות מוגדרת.
מצב זה הינו חלק מן הדינאמיקה של הריחוק מן האלוהות, של היציאה וריחוק מן האלוהות, למקום של צמצום והגדרה עצמית. שלב התפתחותי זה הינו הכרחי בתהליך רכישת זהות נפרדת (שלב הכרוך בסבל רב)
שלב זה כרוך בעיוורון תודעתי. אז האדם יוצא לעולם בחיפוש ובשאלה.
בשלבי התפתחות רחוקים ומאוחרים יותר, האדם ישוב לאחדות לאחר תהליך עמוק מורכב של איבוד העצמיות שרכש לטובת החזרה על חיק האחדות, אך ממקום בשל עם זהות נפרדת, שם לאחדות אין רצון בהתמוססות האינדיווידואליות, אלא רצונה באדם עם זהות מוגדרת ונפרדת שיודעת את מוצאה ואת מקורה שבאחדות.
זהו למעשה ה”ראשית” והייחודיות המרתקת בסיפורו של אברהם, ההולך אחר הקול האלוהי ללא שאלה, ומתוך תמימות בשלה, כאשר הוא עובר דרך של הבשלה ביכולת שלו לשמוע את דברי האל וגם להשיב להם, בשיחות שיש לו עם האלוהות, בשלבים מאוחרים יותר בפרשה.

ב- הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם-לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ–לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע. אֵין חֵקֶר, לִתְבוּנָתו. נֹתֵן לַיָּעֵף, כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים, עָצְמָה יַרְבֶּה:
לאחר שהנביא מעורר את המצוקה הקיומית העמוקה ביותר (היא מצוקת הפירוד של האדם מן האחדות) הוא ממשיך עם הצבעה על האדם שחש עצמו מצומצם ולכן גבולי מול האל שאינו גבולי ואינו מצומם, ואינו בעל גבול ותיחום. בכך הוא מאפשר תהליך של התפתחות התודעה למימד החורג ממה שמוכר או ידוע. מכיוון שכל הידוע לאדם, כל הידע שיש בתוכו, שלמד או רחש, שייך לתוך העולם המצומצם של המציאות המתוחמת, המוגבלת.
לאברהם נאמר “וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים” האל מוציא את אברהם ממסגרת העולם הידוע, ממסגרת הידע הנרכש, למציאות רחבה יותר, שחורגת מהשפעת הכוכבים.
הנביא מלמד שהאלוהות יכולה לגעת באדם ביתר קלות כאשר האדם מגיע למקום עייפות וחוסר אונים.
חוסר אונים הינו מקום של ייאוש וויתור לאחר שהאדם ניסה בכל כישוריו וכל האמצעים שיש ברשותו (רגשי, אינטלקטואלי ועוד..) אך ללא הועיל, האדם מגיע לעייפות וחוסר אונים מול החיים או מול קונפליקטים שונים.
במקום זה של ייאוש, וויתור וחוסר אונים האדם נפתח לאפשרות חדשה.
למרות הקושי שיש בשבר של חוסר האונים, קושי הכרוך בסדקים במבנה הזהות של האדם. האדם נבנה עם עמוד שדרה מרכזי של יכולות מסוימים, כאשר הוא מגיע לסוף דרכו ביכולות שעמדו לרשותו עד לנקודה זו, הוא עובר דרך משבר זהות עמוק ביותר, וזהו צד אחד של חוסר האונים.
במקום זה של וויתור וחוסר אונים האלוהות יכולה ללמד את האדם שיעור מרכזי וחשוב על האפשרות לשמור על ייחודיותו הפרטית וכן להיות בחיבור הניזון מן האלוהות באופן הישיר: נֹתֵן לַיָּעֵף, כֹּחַ; וּלְאֵין אוֹנִים, עָצְמָה יַרְבֶּה.
הנביא מלמד שמצבי שבר ומשבר בנפש האדם הינם למעשה ברכה הבאה מעת האל, שעניינה לעורר את האדם לראות ולהבין את עצמו ואת מקומו מול אלוהיו ממקום חדש המאפשר חיות חדשה.
הנביא מהלל את חוסר האונים כמקום הכרחי לפתיחה של הנפש למחוזות חדשים.

ג- וְיִעֲפוּ נְעָרִים, וְיִגָעוּ; וּבַחוּרִים, כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ:
הנביא מלמד שאדם צעיר, למרות כוחו וחיותו, למרות האפשריות שיש בידו, הוא לבסוף מוגבל, לבסוף כוחו לא יעמוד לו, גם לאדם צעיר וחזק. לבסוף הוא יתעייף מן המסע, יישחק ויחלה. (כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ)

ד- וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ:
הנביא אומר: כאשר האדם מקווה לאלוהיו, הוא בהתחדשות מתמדת. גם אם יהיה עליו להמציא עצמו מחדש, ולפתח כישורים שאין לו בטבעו הבסיסי, הוא אכן יעשה זאת – יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, כאשר הדבר מתבקש האדם עשוי לפתח כישורים של כנפי הנשר, איכות שאין לו בטבעו הבסיסי.
זוהי הליכתו הבסיסית של אברהם אחר הדיבור האלוהי. אברהם שומע את “לך לך”, ומתחיל ללכת, ותוך כדי ההליכה הוא מתחדש והולך.
מהו המצב הקיומי הבסיסי של “קוֹיֵ יְהוָה”?
את מה האדם מקווה במצב זה?
אין בתקווה זו שאלה אמונית, תבניות תיאולוגיות מסורתיות, וכן אין במצב זה תקווה לדבר מה קונקרטי. מכיוון שהאל עצמו אינו נתפס ואין כלי שיכיל אותו: “אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ–לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע: אֵין חֵקֶר, לִתְבוּנָתוֹ”.
מכאן ש “קוֹיֵ יְהוָה” הם אלו היושבים בדד, בשמחה, ריכוז, המתנה, פתיחות, סבלונות, יושרה פנימית ודעת צלולה והם מקווים, ומצפים ויודעים שהאל עצמו יביא תשובה בליבם, מנוחה לרגלם, דעת מניחה, חידוש השממה, ייבוש הביצה, יציאה לדרך חדשה.
וזוהי תמצית הליכתו של אברהם והברכה שבאה דרכו לעולם, מזמנו שלו ועד לימינו אנו.