חניכה – על מושג החניכה
בכל תרבות, בעיקר בתרבויות קדם, קיימים טקסי חניכה, בהם אדם בעל ידע או מעמד, חונך תלמיד צעיר לחיים בוגרים ואחראיים בנושא ספציפי.
קיימים טקסי חניכה מסוגים שונים. סוג נפוץ הינו טקס של מעבר מילדות לבגרות ולאדם פעיל ואחראי בחיי הקהילה. טקס החניכה כזה הינו טקס לחיי שותפות פעילה בתוך הקהילה. בחיי קהילה שבטיים טקס זה הינו בעל חשיבות עצומה, אז הילד עובר למבוגר תוך כדי הוכחה לשבט על גבורה או אומץ לב, או יכולת לעמוד בכאב פיזי גדול. לכל שבט יש טקס חניכה משלו. המשותף להם זהו בחינה של יכולות התואמות את צורכי הקיום של השבט (כוח, צייד, הישרדות, עמידה בתנאים קשים של טבע, עינויי גוף – צומות, ועוד).
גם בר המצווה ביהדות הינו סוג של טקס חניכה של הילד לחיים בוגרים של אדם המקיים מצוות. בטקס אומר עליו האב “ברוך שפטרני מעונשו של זה”, לציין שעד כה היה האב האחראי על ילדו וכעת הילד עובר טקס חניכה בו הוא עומד בפני עצמו.
לטקסים אלו יש חשיבות גדולה למען מבנה חברתי וקיומה של היררכיה שבטית. טקסים אלו הם חלק מחיי הקהילה, ולכולם יש בהם חלק.
סוג אחר של טקסי חניכה הם אלו המתקיימים לאנשים ספציפיים, שנועדו לתפקיד או למעמד מסוים. החניכה מתבצעת על ידי המורה וטקס זה מיועד רק לאותו התלמיד. המורה מעביר את התלמיד “מבחנים” בהם התלמיד מוכיח את יכולותיו, ואז המורה מעביר את התלמיד טקס שעינינו הפיכתו לאדם שכעת הוא עצמו בעל יכולת או מעמד מסויים, או ה”מסטאר” של נושא מסוים.
גם כאן טקסי חניכה אלו הם חלק מתרבות הרואה את החשיבות של ידע שיכול לעבור ממורה לתלמיד, ושיש לידע זה חשיבות לתרבות רחבה יותר. כך שתרבות שלמה תומכת בתהליכים מסוג זה. ניתן לראות טקסי חניכה כאלו בתרבויות המזרח, כמו בזן, ביוגה ובבודהיזם, בהם מורה חונך תלמיד לנושא מסוים של העברת ידע, או ציון של עלייה בדרגות ההתפתחות של התלמיד (לרוב בתנאים של חיי המנזר)
יש טקסי חניכה המיועדים לקבוצות קטנות כאשר טקס קבלה לקבוצה הינו סוג של טקס חניכה לכניסה לתוך קבוצה סודית ונסתרת מן התרבות הכללית.
וכך הלאה, יש סוגים רבים מאוד של טקסי חניכה, כאשר המשותף לכולם, הינה הדינאמיקה של מורה מבוגר ומנוסה המעביר את התלמיד תהליך של חניכה בו התלמיד מוכיח שהוא ראוי לכניסה לעולם המבוגרים והאחראיים. עד לנקודת הנעורים התלמיד יכול היה לטעות או לעשות מעשי קונדס, כעת לאחר החניכה הוא אחראי, ניתן לסמוך עליו, ובו תלויה כמו כן האחריות של העברת המסורת לדור הבא.
דבר זה משותף למסורות כולן.
יוצאת מן הכלל הינה מסורת הנבואה, בא אלוהים הוא זה החונך את האדם לנבואה ולא אדם או מורה קונקרטי.
על אף שהיו קבוצות של “בני הנביאים” שהיו תלמידי נבואה למורה הוא נביא המוסמך, לבסוף אלוהים עצמו הוא זה החונך לנבואה ולא הנביא המורה.
תפקידו של הנביא המורה קשור בתהליך ההכנה של התלמיד. גם לתהליך זה יש חשיבות עצומה, אך טקס החניכה לנבואה היה על ידו של האל בעצמו. וטקס זה היה אינטימי, המיועד רק לתמיד בעצמו. רק התלמיד לנבואה היה יודע שהוא ניבחן. המורה יכול לעזור לתלמיד לזהות שהוא מוזמן לנבואה- כמו בסיפור החניכה לנבואה של הנער שמואל השומע את קראית האל ומזהה את קריאה זו כקולו של עלי המורה שלו. עד שעלי מבין כי האל הוא הקורא לשמואל ומכוון את דעתו ואת נפשו של שמואל כיצד עליו להתייחס ולענות לקריאה כאשר היא תפנה עליו שוב.
” וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיָּרָץ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי, וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי, שׁוּב שְׁכָב; וַיֵּלֶךְ, וַיִּשְׁכָּב. וַיֹּסֶף יְהוָה, קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל, וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי; וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי בְנִי, שׁוּב שְׁכָב. וּשְׁמוּאֵל, טֶרֶם יָדַע אֶת-יְהוָה; וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו, דְּבַר-יְהוָה. וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא-שְׁמוּאֵל, בַּשְּׁלִישִׁת, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי; וַיָּבֶן עֵלִי, כִּי יְהוָה קֹרֵא לַנָּעַר. וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל, לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם-יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר יְהוָה כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ; וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ. וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב, וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ” (שמואל א ד’-י’)
החניכה לנבואה הינה אישית, ייחודית, בא האל פותח את שער הנבואה לאדם, וכן מראה לאדם את דרכי ההתנבאות ואת דרכי ההבנה והאינטרפרטציה של דברי הנבואה הנמסרים לנביא. כמו בסיפורו של ירמיהו
“וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת: כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ” (ירמיהו א’, י”א-י”ב)
בטקס החניכה של הנביא ירמיהו, האל מלמד אותו את השפה הנבואית, וכיצד עליו להבין את מה שמתקבל על ידו מן האל.
בתהליך החניכה של האדם לנבואה, נחשף בפניו “ידע” חדש הקשור לאדם ולעולם. האדם עובר תהליך עלייה בסולם העלייה של הנבואה כמו שנראה בחלום הנבואה של יעקב. בחלום הסולם ראשו בשמיים ורגליו על הארץ.
כמו כן האדם נחשף לרצונו של האל ביחס לאדם עצמו. החניכה לנבואה מגלה את רצון האל מן האדם ואת השליחות המצופה ממנו.
כמו שרואים בטקס החניכה של משה שם הוא נחשף לסוגי ידע, שונים – כמו שם האל “אהיה אשר אהיה” וכן אותות, הנחש שהופך למטה: כלומר הדרך לחזור מן הפיצול והריבוי חזרה על האחדות. וכן היד שהופכת למצורעת: הדרך להבראה מן המסך החומרי הגופני המפריד את האדם מן האלוהות.
“וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה, מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר, מַטֶּה. ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; וַיָּנָס מֹשֶׁה, מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ” (שמות ד ג’-ד’)
סיכום:
החניכה לנבואה הינה תהליך הייחודי ליהדות.
לא אדם הוא החונך אלא האל עצמו. אין תהליך המכין לחניכה, האל הוא זה “המחליט” כי הגיע השעה לחניכה.
בעת תהליך החניכה האדם זוכה לידע נוסף שאינו קשור כלל להכנה שעבר עד לחניכה, וידע זה נושא עימו גם את רצון האל מן האדם, כלומר את שליחותו.
תהליך החניכה של האדם על ידי האל הינה מהלך הנודע רק לאדם הנחנך, רק לו לבדו.