koby1 – בתרבות היפאנית נושא ההתאבדות אינו מכונה “התאבדות” ואינו מובן כמו במערב. שם ההרג העצמי הינו חלק מתפיסת מוות וחיים שונה ממה שמקובל במערב. למות מוות של כבוד, הינו ערך מרכזי בגישה היפאנית, דבר הקשור באופן הבסיסי לתפיסת החיים עצמם. סמוראי היה מתאמן במשך שנים רבות כדי להתכונן לאפשרות שתחייב אותו למות מוות של כבוד. תהליך זה מכונה “ספוקו חרקירי”, הסמוראי יושב על ברכיו, גחון, עליו לחתוך עצמו בבטן שמאל העליונה, לרדת עם הסכין עד לבטן התחתונה, לחתוך לחורב עד לצד ימין בבטן תחתונה. אז עליו להוציא חמישה אברים פנימיים, כבד, מעיים, קיבה, טחול, מעי גס. ואז עליו לכתוב בדמו עם אצבעותיו את “שיר חייו”. שיר המסכם את המורשת ואת עיקר הערך שחי. רק אז הוא רשאי למות, ורק אז זה נחשב לו למוות של כבוד. מעליו יעמוד איש קרוב לו, ואם הוא מזהה שאין חברו מצליח להתמודד עם התהליך, עליו לערוף את ראשו. בספרות היפאנית, מעט מאוד אנשים “הצליחו” בתהליך כולו.
סוג זה של מוות, עם כל ההכנות הרבות והטקסיות סביב נושא זה, וכמו כן הקריסה של התרבות היפאנית לאחר הירושימה ונגסאקי, מלמד על תרבות שהאיכות שלה מן הזווית ההומיאופתית הינה “מתכתית”. מתכות כבדות, ובעיקר מתכת הזהב.
אחת מן הנקודות המרכזיות של זהב הומיאופתי, הינו בערך של “מעמד, כבוד חברתי, מיקום חברתי”. כאשר מיקום ומעמד גבוה נלקח מן האדם, מרכז זהותו נלקח. אז יש קריסה של המבנה כולו. ודבר זה מתבטא בתרבות היפאנית באופן בו התרבות תופסת את ערך החיים מול המוות. מהם התנאים שבהם כדאי לבחור במוות. ניתן לומר שיפן הינה תרבות של aurum metalicum.
2- בתפיסות האיסלמיות, ובעיקר בזמנים האחרונים, מתחדד בתוכם מושג ה”שהיד”. אדם מוכן להרוג את עצמו למען ערך דתי. לפי תפיסתם, אדם זה נחשב לגיבור, ומובטח לו “גן עדן”. החברה האיסלמית מעריכה אנשים מסוג זה, ונותנת גיבוי והצדקה למעשים ולמוות מסוג זה. אופן המיתה של השהיד, מלמד על מה ש”נחשב” בעיני האיסלם, כאשר ההלכה והדת הינה העיקר, באופן הקיצוני ביותר, המתיר הרג של אחרים שאינם כמותם. כך שגם אופן מיתה זה של השהיד, משקף מה שנחשב בתרבות זו, את מה תרבות זו מחשיבה. גם כאן המוות משקף מה עיקר בחיים על פי תפיסתם.
מן הזווית ההומיאופתית, גישה זו שייכת לקבוצה של mercury, alumina, לוחמניים, אימפולסיביים, מוכנים למות למען הערך. מהפכניים, קיצוניים מאוד, אוחזי החרב, מגיבים רגשית לסכין ולדם. (גם ממשפחת המתכות)
3- מות המרטירים: (מרטיר, קדוש שמת למען שם האל) בהיסטוריה של האנושות היו אנשים רבים שמתו מתוך רצון למען ערך, מתוך תפיסות מהפכניות או חברתיות. לא בהכרח הם הביאו למותם של אחרים, אך הדבקות הדתית שלהם הביאה לבסוף למותם.
גם במקרים אלו, מותם של אנשים אלה משקף את הערך ואת הרעיון הדתי שהם חיו. מן הזווית שלהם, היה כדאי למות למען הערך אותו הם מייצגים, וכך מותם מראה ומשקף על החיים, ועל נקודת העיקר של חייהם.
ברוב המקרים של מות המרטירים, לא מדובר על יוזמה של האדם בהריגת עצמו. הוא לבסוף עלה למוקד עקב אמונתו. אך בתוכו של אדם מסוג זה הייתה מוכנות למות למען הרעיון הדתי. דבר המדגיש את תפיסתו לגבי מה חשוב ומה טפל בחיים שאותם חי ואותם הוא מייצג.
מן הזווית ההומיאופתית, תרופות כמו vartrum album, stramonium, lachesis, , (תרופות ממשפחת הצומח והחי) הן תרופות עם הלהט הדתי, המסוגלות לבנות אמונה שמובילה לבסוף למוות.
4- דור מקימי המדינה: דור של אנשים שפרשו ועזבו את דת ההלכה. לרובם לא הייתה הכנה גופנית לעלייה לארץ ממדינות אירופה. רבים מתו ממחלות מקומיות. דור זה מתאפיין באימרה המפורסמת של טרומפלדור “טוב למות בעד ארצנו”. דור זה היה מוכן למות למען הקמת המדינה, התרבות הישראלית נשענת על דור זה, וממנו היא יונקת את כוחה עדיין בימינו (יש כמובן ווקטורים נוספים בתוך החברה הישראלית, אך כוחו של הדור המקים עדיין פעיל, ועדיין מהווה את הקרקע להמשכיות).
דור זה הגדיר “על מה כדאי למות”, ובכך הגדיר את הערך של מהו העיקר בחיי האומה הישראלית.
גם כאן, העיקרון של “עבור מה כדאי למות”, מגדיר את הערך העיקרי של החיים, מה נחשב ומה טפל.
מן הזווית ההומיאופתית, התרופה המרכזית של מקימי המדינה הינה causticum, רודף צדק, לוחמני במיוחד למען האחר, למען הקבוצה, בעל תפיסה ערכית ודתית קיצונית. (תרופה ממשפחת המינראלים).
דורות מקימי המדינה הגדירו את זהותם על פי המידה של “על מה אתה מוכן לתת את חייך”. הדבר שאתה מוכן למות למענו, מגדיר את זהותך, למען מה אתה חי, מגדיר את על מה אתה מוכן למות…. היום ההגדרה של החיים בדורנו, הינה לפי כלל שונה, הכלל מוכתב עלפי “למען מה אתה מוכן לחיות”. הדבר שאתה מוכן לחיות למענו, מגדיר את זהותך.
5- בכמה העשורים האחרונים, בארץ וגם במקומות אחרים, בעיקר במזרח, קרו מקרים בהם אנשים הציתו את עצמם, ועלו בלהבות למותם, לאור מחאה פוליטית או חברתית.
מן הזווית ההומיאופתית מצבים אלו שייכים לתרופות כמו srtamonium, belladonna, nux vomica, תרופות ממשפחות הצמחים…
במקרים אלו האדם מוכן למות כדי לזעזע את האחר, כדאי להעיר אותו ממקומו דרך הזעזוע.
זוהי המחאה המוחלטת, האחרונה, המחאה האולטימטיבית. יש מאחוריה צעקה מזעזעת “כך אני לא מוכן לחיות, אני לא מוכן לחיות באופן הזה, אם אלו הם החיים, אני לא לוקח בזה חלק”.
יש מאחוריה גם התרסה עמוקה כלפי האלוהות, האדם בא מול האלוהים ואומר לו “כך נראים החיים שנתת? כך החברה נראית? כך אני נראה? אלה הם החיים וזה מה שיש בהם? אם זה כך, אני איני מעוניין בהם, קח אותם בחזרה” זוהי המחאה הקשה והחמורה ביותר כלפי האלוהות.
גם בבחירה זו של מוות, האדם מגדיר את העיקר בתפיסת החיים שלו.
מסקנת ביניים:
המוות מגדיר את החיים
המוות מביא להגדרת עיקר וטפל בחיי האדם
המוות מחייב מן האדם תשומת לב מיוחדת לגבי חייו, על הפרטים, על מעשיו, על כיוון החיים שהוא חי.
המוות מן הזווית של הדוגמאות שהובאו, אינו נתפס כ”אויב ” לחיים”, אלא כצד שני ואולי הופכי ומשלים לחיים. אנשים אלו לא חששו מן המוות.
כל הדוגמאות הללו אינן קשורות כלל לאדם שהגיע לשבר בחייו, והפיתרון שהוא מוצא למשבר, הינו בסיום החיים (כפי שתואר במאמר חלק א).
משבר שמוביל למקום זה (אישי ולא תרבותי), קשור בדרך כלל באובדן של דבר מה שהחיים שלהם, במובן היסודי ביותר, נשענים עליו. במקרים רבים בעיקר ב- aurum metalicum-זהב, מדובר על אובדן של מעמד חברתי גבוה שהאדם איבד, או רכוש רב שאבד, והביא את האדם לירידה ברמת החיים שלו. לעיתים, אהוב שהחיים היו תלויים בקשר איתו ,שהלך לעולמו, מביא איתו תחושת סוף.
הנקודה המרכזית במצבים אלו, הינה שהיסוד עליו הזהות כולה נשענת, נלקח מן האדם, דבר שמוביל להתרסקות של כלל המבנה הפנימי של האדם.
אדם המגיע למקום זה, חש סוף, שהוא עצמו “נגמר”, אין יותר תקומה או דרך.
אנשים רבים מגיעים למקום זה בשלב כלשהו בחייהם. זהו שלב שעינינו הבירור היסודי, על מה הזהות של האדם בנויה, על מה היא נשענת, על איזה עקרונות.
דבר זה קשור בדרך כלל למשבר זהות בסיסי, שהוא עצמו הינו צומת למקום עמוק יותר של אפשרות התפתחותית עבור האדם. זהו שלב התפתחות למעבר למקום יסודי, בסיסי וגבוה יותר.
משבר זהות, בדרך כלל מזמין את האדם לבנייה של חיים חדשים, מוצקים ונכונים יותר עבורו.
נקודת היסוד במקומות אלו הינה – להמשיך, לא לוותר, למרות שכעת הכול נראה חשוך ואין דרך או מוצא. יש דרך ויש מוצא והם נחשפים בהדרגה מתוך ההריסות של מה שהתפרק. לכן תהליך השיקום וההבראה ממקום של משבר ביסודות הזהות הבסיסי, זהו בעצם ההשארות וההמתנה.
לרוב, הזמן החולף משנה את התנאים הפנימיים, ואז נתפתחת הדלת לדבר מה שונה ואחר. כמו כן ההומיאופתיה הינה אחת הדרכים המופלאות ביותר לסדר נכון, ולהצעת פיתרון פרוגרסיבי ממקומות אלו.