כמה מילים על אחד מידידיה הטובים של האנושות

לאו טצה נולד לפני כ 2600 שנה לערך, בכפר קטן במרכז סין. האגדה מספרת עליו שכשאימו ילדה אותו היא ראתה שנולד לה איש זקן,ולכן קראה לו לאו טצה שמשמעותו בסינית איש זקן. בסין זיקנה הינה תואר כבוד לחכמה, ואימו זיהתה מיד עם לידתו את פוטנצאיל החכמה העצום שהיה טמון בו.
את רוב ימי חייו לאו טצה בילה בשקט, הוא מיעט לדבר והיה נוהג ללכת לאט.
הייתה לו כריזמה ונוכחות בולטת, ושמו יצא למרחוק. אנשים היו באים והולכים איתו בשקט, וניראה שהם קיבלו רבות מזה. לאו טצה לא לימד ולא הסביר. הוא פשוט היה נוכח והלימוד שלו היה בדוגמא אישית של אורח חייו. הוא חי חיים פשוטים ואכל אוכל פשוט ולבש בגד פשוט, דיבר פשוט  ונהג להמעיט במילים. אורחות חייו היו פשוטים ונעימים.
האגדה מספרת עליו שכשהגיע שעתו לעזוב את העולם והוא בן 93, הוא עלה, כמנהג הסינים באותה התקופה, לבדו, על הר קון לון, ושם היה עליו להמתין למלאך המוות שהיה אמור ללוות אותו למקום אחר, על העולם הבא. והנה הגיע מלאך המוות וסירב בכל תוקף לקחתו. אמר לו שהדרך היחידה שבה  יהיה מוכן ללוות את לאו טצה, היא אם לאו טצה ירד מן ההר ויחזור לכפר שלו וישאיר משהוא כתוב ממורשתו. לאו טצה הבין  וראה שאין כאן מקום למשא ומתן, חזר וירד לאיטו לכפר.
שם הוא כתב את סיפרו היחיד “טאו טה צ’נג” ספר הדרך והסגולה. ספר שפורש את כל רוחבה של חכמת הטאו הסינית הקדומה. הספר מכיל 81 שירים בלבד, שכל אחד מהם-עמוק מני ים.
לאו טצה סיים את מלאכתו, עלה על ההר, שם המתין לו מלאך המוות ללוות אותו למקומו השמור.

והרי כמה ציטוטים ופרשנות חופשית לדבריו:

“לטאו אין שמות- כאשר התעורר לפעולה,ניתן שמות.
מכיוון שניתנו שמות- יש לדעת היכן לעצור.
זה היודע היכן לעצור, נוחל חיי עולם”(שיר ל”ב)
לאו טצה מלמד אותנו שיכולת העשייה וההשפעה שלנו היא מוגבלת.
ישנם כוחות בבריאה הפועלים ביחד אם האדם, כך שאם האדם עושה משהו, ומזהה עד לאן ידו מגעת ומה היא נקודה שבא אין כבר שום רלוונטיות לעשייה שלו, אדם כזה נוחל חיי עולם. בחיי עולם הכוונה שרצונו הפרטי שזור עם רצונו של “טאו”, ולדעת את רצונו של טאו, משמעותו לדעת היכן לא לעשות.

“השיבה היא כיוונו של טאו,
הוויתור- דרכו
כל באי עולם באים מן הקיים
והקיים מן הלא קיים”(שיר מ’)
כיוון תנועתו של טאו,הוא בחזרה למקור ולשורש העניין. כלומר תנועתו של טאו היא בשורש של כל דבר,ולכן-לאחוז בשורש,זה לאחוז בטאו.
טאו הוא נצחי. מעולם לא נולד ואף פעם לא ימות. לכן הוא ניקרא “לא קיים”,
כלומר-מי שאוחז בשורש העניין או במקור של דבר כלשהו, אדם זה נוגע בנצח.

“כאשר התלמיד המעולה יאזין לדבר טאו
הוא יעמול יומם וליל לתרגלו.
כאשר התלמיד הממוצע ישמע דבר טאו
יחוש כמו שמחזיק בוא ולעיתים כמו שמאבדו.
כאשר יקשיב התלמיד הפחות לדבר טאו
יפרוץ בצחוק רועם.
אם לא היה צוחק-לא היה זה דבר טאו”.(חלק משיר מ’א)
לאו טצה מראה לנו שבכל פעם שגילינו משהוא אמיתי, משהוא אוטנטי,
עניין יצירתי שלא ניראה עדיין. חידוש כלשהו – מרוב התרגשות מתפרצת, נתנו לזה ביטוי,ישיר פשוט וכנה.
אנשים שצפו בזה, צחקו או זלזלו או הפכו זאת לבדיחה מלגלגת.
כאן מודיע לנו לאו טצה ביופיו המעודד, שהצחוק של האחר הינו גוף ההוכחה שאנו אומרים דבר אמת, ואל לנו לוותר או להתקפל או להעלם.
אלא להמשיך יומם וליל.