kobyהשפתיים – מלשון שפה וגבול. השפתיים מהוות גבול טרנספורמטיבי בין האוכל הנכנס לפה ומשם נעכל ונהפך לאנרגיה, וכן למחשבה שנהפכת למוגשמת דרך ביטוייה במילים. (ראה מאמר – פה – מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן; וְאֹהֲבֶיהָ, יֹאכַל פִּרְיָהּ. (משלי י”ח, כ”א) סימבוליקה גופנית נפשית) מן הגס לעדין ומן העדין לגס. השפתיים זהו האיבר שדרכו לומדים על ה”אלכימיה” הטרנספורמטיבית בין ממד לממד בתוך המערכת האנושית, כיוון ששם טמון הגבול.
השפתיים מלמדות על הדינמיקה הרגשית של האדם –תנועת השפתיים משקפת את תחושתו של האדם לגבי הדבר בו הוא עוסק, כמו שמקובל לומר – “נושך שפתיים” כלומר –מתאפק ועוצר עצמו. או “מתק שפתיים” – דיבורים מרככים – או דברים רכים שגונבים את דעתו של אדם, ומפעילים עליו מניפולציה. תנועת השפתיים בשעת הדיבור – משקפת על מקומו של האדם ותחושתו –ביחס לדבר איתו הוא בא במגע. וכן על הגישה שיש לו כלפי האדם איתו הוא עוסק.
השפתיים מבטאות חושניות, מניות, תשוקתיות וכן את הרגשות של נטיות אינטימיות וכיצד האדם נוטה לבטאן. תחושת היניקה של התינוק שנולד ושל רפלקס היניקה הבסיסי, נותר ונשמר כזיכרון אקטיבי בפעולת השפתיים. הרפלקס האוראלי בתינוק, הינו רפלקס קיומי – דבר שמושך את הילד ליניקה באופן ספונטני שאינו זקוק ללימוד כלשהו. הנטייה הינה מולדת – טבעית ובאה מאליה. לכן בגיל מבוגר יותר השפתיים והתחושה האוראלית של היניקה – נותרים כדבר פעיל לגבי התחושות הארוטיות. לעיתים הביטוי של חסרון המגע האוראלי בתינוק – עשוי להתבטא בדפוסי חסר עצום בגיל מבוגר יותר, דבר שיוביל לעיסוק אוראלי דרך עישון – אכילה ועוד סוגים של ביטויי התנהגות המבטאים חוסר של סיפוק אוראלי ולרוב יבוטאו דרך התנהגות התמכרותית. כיוון שהשפתיים הינן איברי הזיקה לאגירה ולשמירה של זיכרונות הקשר האוראלי הראשוני של היניקה, אזי בשפתיים ובתנועתן יהיה ניכר באם האדם חווה חסך גדול בילדותו המוקדמת וכן – כיצד התגבר או הבריא או גדל מן המקום הזה.
אחת מן הדרכים הפשוטות והטובות וכן היעילות – לעבוד עם תהליכי חסך אוראלי מגיל ינקות (ילדים מאומצים, אנשים עם התמכרויות קשות, נטיות מניות בעיתיות וכו’ – הנובעות ממצוקה של בור נפשי של חסך אוראלי או נטישה מוקדמת של אם ואב) הינה בעבודה על השריר הטבעתי של השפתיים. על האדם לכווץ בחוזקה ולהרפות בריפיון מלא את שריר השפתיים – וכך לחלופין. דבר המתורגל ב”שיטת פאולה”- לשיטה זו יש כוח עצום על הזיכרון הראשוני והפרימאלי, אשר שמור ואגור בשפתיים. כיוון שהתנסות של חסך אוראלי שייך למקומות בנפש האדם שלפני הופעת המודעות הקוגניטיבית – אזי הזיכרון לא יהיה זיכרון רגיל במובן המודע, אלא זיכרון פיזי – גופני ממש, היוצר אימפולסים התנהגותיים ללא הבנה או היגיון מרוב עומקן. השריר הטבעתי של השפתיים בעת העבודה עימו בכיווץ ורפיון – פועל על מערכת העיכול בכללותה ( ומכאן רואים את הקשר בין חסך אוראלי בגיל ינקות וכיצד הוא מתבטא לאחר מכן בבעיות אכילה ועיכול – כגון אנורקסיה, בולמיה ועוד כפיצוי על חסך זה) ויוצר תנועה נכונה יותר, דבר שעוקף את פעולת הקוגניציה ובהחלט עשוי לרפא מצוקות עמוקות המאוד. מבחינה תרפויטית – אם יש זיהוי למצוקה שנובעת באדם עוד לפני הופעת הקוגניציה, אזי העבודה עם הקוגניציה ככלי להבנה ולפתרון – פשוט לא תעזור. ולכן יש לפנות לדרכים אחרות אשר ניגשות לבעיה ממקור גופני ששם צבורה ושומרה ה”בעיה” ברובד של הזיכרון התאי. ולכן דרך שיטת פאולה – בעבודה על כיווץ ורפיון השריר של השפתיים – ניתן לפתוח מקומות בסיסיים ביותר במערכת אשר יוצרים תופעות נפשיות מורכבות מאוד. המורכבות הינה עקב הניסיון הקוגניטיבי להבין ולדעת דבר מה – כיוון שהאדם אחרי הכול הינו אדם רציונאלי והוא יחפש סיבה או היגיון כלשהי למצוקה שלו – אך לחסך מן התקופה האוראלית, לרוב אין מילים או רציונאל ברור. ולכן שיטת פאולה ברוב פשטותה הינה דרך מעולה לגעת ברובד זה.
מצוקה פרימאלית של חסך אוראלי מגיל ינקות, על רוב צדדיה וביטוייה הרבים – יראה ויתבטא דרך השפתיים. ויש כמובן קשר בין תחושה אוראלית ראשונית בגיל ינקות לבין תחושות ארוטייות וחושניות המתפתחות בגיל מבוגר יותר.
שפתיים עבות – (ביחס לנטייה האתנית) תשוקה – רגשות עוצמתיים של צורך לקשר, למגע ולתחושת קהילה או שבט.
שפתיים דקות – אדם שיודע לא הראות את רגשותיו, הוא נוטה להיות סגור ומחושב, עשוי להיות קר, מחליט באופן קר עם יכולת לנתק את רגשותיו ממעשיו.
שפה עליונה דקה ביחס לתחתונה שהיא עבה – אדם שנוטה לעלבון – אדם בסיסי, פשוט, לא מורכב באופן שנהפך לו ליתרון ולחיסרון – כיוון שהוא עובר על דברים בקלות יחסית ולא נוטה לאגור או לשמור. (על אף הנטייה לעלבון)
שפה עליונה עבה ותחתונה דקה – אדם שנוטה לזכור פרטים ולא שוכח בקלות, שומר לאורך זמן את מה שחווה, אדם זה קשה לרצות באם נוצר קונפליקט איתו.
קצוות שפתיים שמוטות למטה- אדם שחש מובס, או אם נטיות לעצבות ואכזב, עם אפשרות לצבירת חוויות של הענשה עצמית, ביקורת עצמית – בדר שיוצר כעס ועצב.
קצוות שפתיים נוטות למעלה– אדם שמח, מסופק, מרוצה מן הקיים, חש הנאה ביחסי הגומלין שלו עם סביבתו.
שפתיים מעוקמות – קצה אחד נמוך ואילו השני גבוהה – אדם חש אי הסכמה למה שקורה סביבו או איתו, הוא חש “חמיצות” פנימית, לא מרוצה עם בקורת ומסויגות.
הקו בין שתי השפתיים – קו החיבור שך השפתיים – אם קו זה עקום ולא ישר, או עולה ויורד – מצביע על אדם שמשנה את דעתו ואת רגשותיו רבות, הוא עשוי להיות לא צפוי, מהיר במידת שינויי הרגשות וההחלטות שלו. קו ישר בין השפתיים – מבטא אדם יציב בתנודות הרגש שלו, וניתן יותר לסמוך על יציבותו כאשר הוא מצהיר על משהו.