כפי שנאמר קודם, השיח של האל עם האדם מדויק למידותיו של האדם, לכן כל דיבוריו של האל לאיוב מלמדים על נפשו של איוב, על התכנים והפוטנציאל שיש באיוב, שקודם לא ראה עד שבא האל ופקח את עיניו לראות.
מגע אלוהים בנפש האדם מעורר את האדם לתחייה, קודם היה “מת” וכעת הוא “חי”. קודם היה שם אפשרות ופוטנציאל וכעת חיים בשלים ומניבים פרי.
שאלות האל לאיוב מעוררות את לאיוב לראות בתוך עצמו את מה שהיה מכוסה עקב הזהות החברתית של איש כפייתי וחרד.
זהות שהלכה ונכחדה לאורך התהליך אותו עבר איוב, שזוהי המצוקה הקשה מכולן, תהליך המיתה של זהות כוזבת.. ולאחר שבא אליהוא ואראה לאיוב אפשרות שהייתה גנוזה בו, בא האל בעצמו והקים את איוב ממיתתו לתחייתו כאשר תהליך התחייה של איוב מתרחשת דרך שאלותיו של האל לאיוב ומעוררות באיוב את ממדים שהיו גנוזים, הממדים שהם חלק מאיוב כפי האל יודע ומכיר אותו.
אין האל “מלמד” את איוב דבר חדש, כי אם מזכיר לו את מה ששכח.
לאחר ההיזכרות במה ששכח, משם מתאפשרת היצירה וההתחדשות.
רבים שואלים במה תשובת האל לאיוב, משיבה לו על הסיבות לייסוריו הנוראיים.
הינה דרך אחת אפשרית כיצד תשובת האל עונה ומסבירה לאיוב אל הסיבות לייסוריו.
השאלות אותן שאל האל את איוב, ומהי תשובת איוב והדבר שהתעורר בו עקב השאלה:
א- הנוכחות שקדמה לנגלה
אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ הַגֵּד אִם-יָדַעְתָּ בִינָה
מִי-שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו
עַל-מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי-יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ
בְּרָן-יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל-בְּנֵי אֱלֹהִים (מח, ד-ז)
תשובת איוב: אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ, הייתי שם עוד לפני שיסדת ארץ, הייתי לפני ההתחלה.
שורשי בך, אני בך עוד לפני שבאת ובראת. אני שם לפני המפה והתכנית לבניית עולם.
אני שם עוד לפני ה”איך” שדרכו העולם נברא.
ב- הצורך בהתפתחות היכולת להתבונן
הֲבָאתָ עַד-נִבְכֵי-יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ
הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי-מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה
הִתְבֹּנַנְתָּ עַד-רַחֲבֵי-אָרֶץ הַגֵּד אִם-יָדַעְתָּ כֻלָּהּ
אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן-אוֹר וְחֹשֶׁךְ אֵי-זֶה מְקֹמוֹ. (מח, טז-יט)
תשובת איוב: הִתְבֹּנַנְתָּ עַד-רַחֲבֵי-אָרֶץ. עת באת ופעלת את רצונך, ובדיבורך בראת את כוונתך, הייתי, צפיתי והתבוננתי במתרחש, כאחד הנשען על כיסאו מתבונן בהשתאות על גודל הפאר.
לא לקחתי חלק בנעשה, אם כי הייתי בשהייה מתבוננת המעידה על תהליך הבריאה אותו יזמת.
ראיתי, ידעתי והשתוממתי על חלקי בהתהוות…
ידעתי כי למקומי כמתבונן יש חלק בעל ערך למבנה המתהווה.
אני הוא העד לכל אשר היה, עדותי היא המאפשרת את הגדרת השמות שיינתנו למה שהתהווה. עדותי לוקחת חלק בגיבוש של הקניית הזהות הנפרדת לדברים המתהווים.
אני השוהה והמתבונן המאפשר שזהות אישית תהייה בסוף תהליך ההתהוות, בעלת אפשרות להגדרה העצמית.
כוחי וחלקי בהתהוות, בעדותי המתבוננת.
האל מדגיש את חשיבותה וכוחה של ההתבוננות, כאיכות שממנה נובעת הטהרה בהגדרת תכונתו של הדבר, וכיצד איכות זו הופכת לעקרונית בתהליך הנבואה, כפי שנלמד מנבואת זכריה: וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ (ד, א)
שם יכולתו של הנביא להבין ולראות את ההבחנה בין מי הוא למי הוא הדובר בתוכו, אליו.
השיח מתרחש בתוכו, ובזכותה של טהרת ההתבוננות הוא יודע מהי ההבחנה בין סוגי הקולות הפנימיים.
התבוננות שהיא תוצר של השקטה נפשית מחוסרת גלים ותנועה, שם האיכות שקדמה לנעשה הופכת לדומיננטית.
ג- הנגיעה בנביעה
הֲיֵשׁ-לַמָּטָר אָב אוֹ מִי-הוֹלִיד אֶגְלֵי-טָל
מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וּכְפֹר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ
כָּאֶבֶן מַיִם יִתְחַבָּאוּ וּפְנֵי תְהוֹם יִתְלַכָּדוּ
הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ-מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ
הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל-בָּנֶיהָ תַנְחֵם
הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם-תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ
הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ וְשִׁפְעַת-מַיִם תְּכַסֶּךָּ
הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ. (מח, כח-לה)
תשובת איוב: לאחר כל מה שראיתי עד עתה, שם אני לב כי יש בתוכי נביעת חיים מתמדת, שאין לה הספק, היא קבועה. חיים יש בה.
את תוצאותיה אני רואה בבירור, אלו הם גלי החיים (המטר, אגלי הטל, הקרח)
אך את נביעתה אני יכול רק לחוש.
הנביעה עצמה גנוזה – לא ניתן לגעת בה, אפשר לחוש בה, אך לא ניתן לצמצם אותה לחפץ.
יש בה איכויות כפולות העלולות להיראות כניגודיות זו לזו.
היא פסיבית ומייד אקטיבית.
היא נוכחת ומייד פועלת.
היא הוויה ומייד גולם (חומר)
היא קיימת ולא קיימת.
יש אותה ואין אותה.
היא קול דממה דקה.
יכול אני לגעת במוצא, בנביעה ומשם לראות את שלל גווניה בצורות החיים הרבות (הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל-בָּנֶיהָ תַנְחֵם)
יכול אני לראות את המבנה וחוקותיו (הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם-תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ)
אך את הנביעה עצמה, אותה איני רואה, לא מכיר ולא יודע לכנות בשם.
אותה אני חש, יש בי וודאות מלאה ומוחלטת על היותה והחיים הנובעים ממנה.
יודע אני אותה בתחושה, לא במחשבה ולא ביכולת ההמשגה.
תחושה זו, מוחלטת וודאית היא יותר מכל הבנותיי, התנסויותיי וידיעותיי עד כה.
ד- חוכמת התלות ההדדית
מִי-שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי-נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה
מִי-יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחָכְמָה וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב
בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ
הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא
כִּי-יָשֹׁחוּ בַמְּעוֹנוֹת יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ-אָרֶב
מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי-יְלָדָו אֶל-אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי-אֹכֶל (מח, לו-מא)
תשובת איוב: לאחר שחשתי בנביעה, זיהיתי מקורה ובטחתי ביציבותה וקביעותה, ראיתי את מקורה של החוכמה.
מקורה של החוכמה: כל מה שנברא, אינו מציאות תלושה ובודדת, קיומו תלוי בכל מה שקיים.
קיומו של שֶּׂכְוִי איננו בגללו, הוא נתמך על ידי השמיים והארץ, המים והאש, הרוח והצומח, החי והנושם, הנראה והלא נראה… כל מה שקיים הכרחי לקיומי של השֶּׂכְוִי, והשֶּׂכְוִי יודע זאת ויודע את מקומו בתוך מגוון היסודות וסוגי המציאויות המכריחות ומחייבות את קיומו.
יודע השֶּׂכְוִי את חלקו, את מקומו ואת תפקידו בתוך הרשת הטוויה בחוטים שאינם נראים לעין, לנושאים ולדברים שניתנו לו בידיו.
מכאן בינתו של השֶּׂכְוִי שהיא תוצאה של ראייה צלולה זו, הזקוקה לאיכות המתבוננת עליה דובר למעלה.
ראייה צלולה זו (של הרשת הטוויה המחברת כל היקום ליחידה אחת) מביאה עמה שורש לחוכמה כולה: מהו הרגע הנכון לעשות ולפעול, ומתי לפרוש.
תנועת השמיים הזמן והשפעתם על האדם בגופו ונפשו.
תהליך ההתקדמות המתפתחת בתוכה יש את מהלך ההזנה המחייב את אותה ההתפתחות, ואיזו הזנה הכרחית להתפתחות.
מתי זהו זמן המצריך הזנה מסוג מאוד מסוים שהוא זה שיקדם את הצעד הבא, מהו מקורותיו של אותו יסוד מזין וכיצד הוא הפך לבעל איכות מזינה…
ועוד.. כל אלו כלולים בצלילות ובהירות התודעה המתבוננת היודעת את מקומה במארג הרשת הטוויה של הכול הקשור ומחובר זה לזה.
אמר איוב: לאחר שראיתי את אותה הרשת היוצרת תלות הדדית ותופרת את הבריאה כולה בחוטי משי עדינים, ראיתי כי מה שידעתי על עצמי היה “אשליה”, טעיתי לחשוב שאני הוא בעל ההשפעה, הדברים קורים בעולם כי אני עשיתי, אני היוזם והפועל, הכול קורה בזכותי..
אוי כמו רחוק הייתי, עד כמה טעיתי.
אני הוא כלום, אין אני, יש בי עולם שכולו לוקח בי חלק לקיומי, ואני בו.
“אני” כמו שקודם תפסתי את עצמי, אינו קיים בזכות עצמו אלא בזכות הרשת הטוויה המחברת אותי לכל הקיים ותומכת בתחושת ה”אני” שלי.
כעת הדבר מאפשר לי מגע ונגיעה בכל דבר, כעת אני חופשי.