איוב ל”ו, כיצד מלמד אליהוא את איוב את מה שידע ושכח (פרק לד)

הקדמה:

כיצד בא נער ולימד איש כבד בניסיון את מה ששכח:
הֵן-אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם-אָנִי (לג, ו)
אליהוא בא ומעיד על עצמו כי הוא ואיוב מאותו שורש הם, מחומר זהה קורצה נפשם. דבר המאפשר לאליהוא להכיר את איוב ממקום שאיוב עצמו שכח, לתמלל לאיוב את נימי נפשו כפי שהוא בטבע העמוק שלו, אשר הכיר, ידע אך שכח (הֵן-אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל )

וכיצד מילים מתהוות והופכות לחכמה נמסרת:
הִנֵּה-נָא פָּתַחְתִּי פִי דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּי
יֹשֶׁר-לִבִּי אֲמָרָי וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ
רוּחַ-אֵל עָשָׂתְנִי וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי (לג, ב-ד)
אליהוא מקדים ואומר כי האופן בו מילים מתהוות, הוא תוצר של התהוות רוח האל בנפש אליהוא היודע עצמו ומכיר את כור מחצבתו, ומודיע כי כאשר האדם נוסד על ה”חומר” ממנו נפשו קורצה, אז: לְאָדָם מַעַרְכֵי-לֵב וּמֵיְהוָה מַעֲנֵה לָשׁוֹן (משלי טז, א)
אליהוא מספר כי רוח האל נעה בנפשו, כאשר תנועת רוח האל איננה ידועה, עד לנקודה שם המודעות של אליהוא אשר ממכיר את עצמו כפי שהאל מכיר אותו (אלי-הוא) יודע את ערכה של אותה הרוח המנשבת בו ויודע לכנות אותה בשם.
אליהוא מלמד על האופן בו תחושה, תנועה רגשית ורחשי הלב – כיצד הם נעים והופכים מדבר אינטואיטיבי למושג מומחש , ידוע שיכול להימסר מהאדם לעולם.
לתהליך התמלול של מילים עד אם כן שני שלבים:
1- רוח האל הנעה במערך הלב, שאיננה ידועה בשם, אך מורגשת בחוויה, בנוכחות שלה.
2- שהייה עם אותה הרוח, עד למקום ששם היא מעוררת לפעולה את חותם האל בנפש האדם הופכת למודעת ולקוגנטית, שם ניתן להעניק שם ומילה לאותה הרוח.

עוד אליהוא מקדים ואומר כי איכות האל בנפש האדם בעצמה, מבקשת להיות נודעת בשם, במילה ולהפוך עקב כך למושג, לדבר שניתן לגעת בו, לחפץ שניתן למוסרו לאדם נוסף, ואף להשאירו כצוואה לדור הבא.

א- וַיַּעַן אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר (לד,א)
אליהוא ממשיך את דבריו כ”אליהוא” עם א’, כאחד המדבר מן הפרספקטיבה האלוהית.

ב- הוא אומר לאיוב את הדברים הבאים כסיכום דברי איוב:
כִּי-אָמַר אִיּוֹב צָדַקְתִּי וְאֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי
עַל-מִשְׁפָּטִי אֲכַזֵּב אָנוּשׁ חִצִּי בְלִי-פָשַׁע (כד, ה-ו)
אליהוא מסכם את טענת איוב עליה הוא חוזר לאורך הספר כולו.
שמה שקרה לו בחייו, אינו הגון, אין בו צדק, האל נהג בו בשרירות לב, באכזריות מיותרת.
איוב אומר שוב ושוב כי האל נהג בו לא במידתיות. אם אכן היה ראוי שדין יבוא על איוב עקב מעשים שעשה, אולי בהיסח הדעת, אולי שלא במתכוון – היה על האל להראות מהי הדרך הנכונה, ולא להעניש אותו באופן כל כך חד ממדי, קשה ואכזרי..
אם חטא איוב – היה על האל להראות לו איכן טעותו, ולתקן דרכיו…
האל – לפי איוב “חטא” בעצמו כלפיו, באופן בו נהג בו…
חוסר המידתיות, חיסרון הפרופורציות בין מיהו איוב ומה עשה מול הענישה שקיבל משמיים, זועק לשמיים… בחיסרון המידתיות שיש בו.

אליהוא אינו חושב שיש מחיסרון המידתיות בהשגחת האל על איוב, והוא מסכם את דבריו על איוב כך:
אִיּוֹב לֹא-בְדַעַת יְדַבֵּר וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל (לד, לה)
לדעתו של אליהוא, אינו יודע לתמלל נכון את רוח האל שבקרבו, עקב הפיצול שיש בנפשו, כפי שראה לאיוב בפרקים קודמים. דבר המהווה סיבה לתפיסת מציאות שגויה.

ג- מה אליהוא בא להראות לאיוב:
לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ-לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל (לד, י)
המפתח להבנת דברי אליהוא, מחייב מן המקשיב להיות “איש לבב” (אַנְשֵׁי לֵבָב)
לא אנשי דעת ושכל, לא למדנים מרובי התארים, לא מחוכמים ומתוחכמים… אלא בעלי הלב.
לכאלו שהם בעלי לב, אין ספק במוחלטות של צדקת האל “כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא” (דברים לב, ד)
אך דבר זה שייך וגלוי לאדם שבעל לב הוא.
אם בעל שכל – ידע – ורציונאל הוא, אך טבעי הוא שאותו האדם ילך שולל אחר שגגת השכל ומעלליו, וידמה בנפשו כטענת איוב.
יש אם כן לפי אליהוא שתי סוגי “תודעה”
1- תודעת הלב, היא הנכונה. משם האדם יודע את עצמו כפי האל מכיר אותו, משם השגחת האל על האדם גלויה ומובנת.
2- תודעת הראש, השכל והרציונאל, הנסמך על ידע נרכש מיציאה של האדם החוצה לעצמו.
לתודעה זו אלפי אלפים של צורות ביטוי… המסתכמות בדבר אחד – התרחקות וההתנתקות של האדם מעצמו, דבר המוביל לאיבוד הדרך ומגע עם המציאות כפי שהיא באמת בפשטותה.

ד- כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם-לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ
אַף-אָמְנָם אֵל לֹא-יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא-יְעַוֵּת מִשְׁפָּט (לד, יא-יב)

וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ: האדם הוא זה הממציא את דרכו, לאל אין מעורבות על האופן בו האדם בחר והחליט לבנות לעצמו את קו חייו.
אַף-אָמְנָם אֵל לֹא-יַרְשִׁיעַ: לא האל הוא זה המרשיע את האדם. האדם עצמו הוא זה השופט את עצמו על פי הקריטריונים שיש בתוכו, והם ביחס לאיכות של חותם האל שבנפשו.
אליהוא אראה כי האופן בו האל יודע את האדם, משגיח עליו, ותוך כך הופך לגורם פעיל בחיי האדם, נעשה דרך רסיס אלוהים שבנפש האדם, אשר לרסיס זה יש איכות ייחודית והיא המסד עליו נשענת האישיות של האדם, ומתוכה קיימת תחושת ה”אני” הבסיסית, ולה איכות מאוד ייחודית היוצרת קו חיים שהוא אישי וייחודי, אשר יש בו קריטריונים הנובעים מן האיכות הראשונית לאופן בו החיים של האדם יבנו.
מתוך אותם הקריטריונים נוצרת השפיטה העצמית, אם אדם הלך בדרכו או סטה מדרכו.
האל רק מאשש, משקף ומחזיר לאדם את עצמו בדיוק כמראה המשקפת לאדם את עצמו – כמראות הצובאות (הנשים הנביאות) שהיו באוהל מועד ובבית המקדש.. הוא לא מעניש ואף לא גומל טוב, הוא פשוט מוציא מן הכוח לפועל את הבחירות של האדם והאם הם תואמות את חותם האל בנפש או שיש התרחקות משם (דבר המוביל לקטסטרופה) האדם, דרך בחירותיו זימן לחייו עושר או עוני, שמחה או עצבות, חסד או דין – האל רק שיקף את המהלך.
לכן לא האל הוא המרשיע – אלא האדם.
באל עצמו אין עיוות משפט.
וחותם האל שבאדם, ייתכן שיהיה ידוע ומודע כאליהוא, וייתכן שיישכח כאיוב.

ה- מִי-פָקַד עָלָיו אָרְצָה וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ
אִם-יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף
יִגְוַע כָּל-בָּשָׂר יָחַד וְאָדָם עַל-עָפָר יָשׁוּב (לד, יג-טו)

לבסוף המקום באדם שנובע מן האלוהות, לשם יחזור. משם בא ולשם יחזור.
הגוף ששייך לחומר, יחזור לחומר. היסוד האלוהי שיש באדם, ישוב כפי שהוא לאלוהות.
אז תינתן האפשרות לאדם לראות את מרחב הסיטואציה בה היה ואיכן באה הטעות והסטייה.
ביסוד האל בנפש, ניתן לגעת דרך הלב, כיוון שיסוד זה מתגורר ומצא את משכנו בלב.
“מִי-פָקַד עָלָיו אָרְצָה וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ אִם-יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף”
שצורת עולם היא צורת אדם, ולשניהם (עולם-אדם) יש יסוד במרכזם שם האלוהות נוכחת, ומשם האלוהות יודעת וצופה בכל. דבר הידוע ומודע לבעל הלבב.

ו- וְאִם-בִּינָה שִׁמְעָה-זֹּאת הַאֲזִינָה לְקוֹל מִלָּי
הַאַף שׂוֹנֵא מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ וְאִם-צַדִּיק כַּבִּיר תַּרְשִׁיעַ (לד, טו-יז)

לאותו האדם היוצא למציאות מתוך ליבו, באה החוכמה והבינה, משם ניתן להגיע למסקנות שהן הפועל היוצא של מה שהאדם פגש וראה על הדינאמיקה המתרחשת בין בחירת האדם להשגחת האל עליו. לראות ולהבין את התנועה הזו, מביאה עמה את חכמת החיים.
אותה החכמה (שהיא תוצר של איש הלבב) דרכה ניתן להבין את יושר המשפט ואיכן הדבר יראה מבחוץ כמו שיש טעות באלוהות.

אליהוא מצביע שוב לאיוב על כי קיימת בו השניות, הכפילות של מישורים שונים באישיותו, ומשם באה הטעות.
הוא בא להראות לאיוב, כי אם היה נישען על ליבו ועל האופן בו אלוהים מכיר אותו (אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע) לא היה רואה בדבר טעות – אלא דבר ישר ומוצדק.
אליהוא מראה לאיוב את המכניזם של אופן ההשגחה של האל על כול אדם ועל העולם כולו..
מכאן הוא מראה לו שאלוהים נוכח ושוכן בלב כל דבר, ומשם השגחתו וידעתו מיתוש המרחף על פרח קט ועד עולם, מלא ומוחלט.
כִּי-עֵינָיו עַל-דַּרְכֵי-אִישׁ וְכָל-צְעָדָיו יִרְאֶה
אֵין-חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן
כִּי לֹא עַל-אִישׁ יָשִׂים עוֹד לַהֲלֹךְ אֶל-אֵל בַּמִּשְׁפָּט (לד, כא-כג)

אליהוא מראה לאיוב על מה לשים לב כדי להבין ולראות את מה שקודם לא ראה.
הוא מראה לו שעליו להיכנס פנימה, ולחזור לפגוש את עצמו כפי הטעם שהיה בו מיום הולדתו, מן היום ששם צלחה דרכו.
הוא ממליץ לו לבחון מתי שכח וסטה מן האיכות הזו, ומה התפתח בחייו מאז.
הוא מראה לו כי ה”סוד” להבראה ממצבו, זהו בכניסה פנימה, בחזרה לעצמו, בהזכרות באיכות שידע בילדותו.. הוא ממליץ לו לשהות שם במקום זה הקיים בליבו, ושם להקשיב ולהיזכר במה שידע בעבר.

ז– יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא-חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם
לָכֵן יַכִּיר מַעְבָּדֵיהֶם וְהָפַךְ לַיְלָה וְיִדַּכָּאוּ
תַּחַת-רְשָׁעִים סְפָקָם בִּמְקוֹם רֹאִים
אֲשֶׁר עַל-כֵּן סָרוּ מֵאַחֲרָיו וְכָל-דְּרָכָיו לֹא הִשְׂכִּילוּ
לְהָבִיא עָלָיו צַעֲקַת-דָּל וְצַעֲקַת עֲנִיִּים יִשְׁמָע
וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ וְעַל-גּוֹי וְעַל-אָדָם יָחַד
מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם (לד, כד-ל)

אליהוא מראה לאיוב את האופן בו האל מעלה ומוריד אדם, וכיצד בא אדם תחתיו.
כאשר אדם איבד עצמו ושכח דרכו, גם כאשר היו בידיו מעלות, יבוא אחר במקומו, שיודע את צעקת העני ואת מצוקת החסר – אותו האדם המכיר שורשיו ויודע כי “גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ” (תהילים קיט,יט)
אותו האדם יבוא ויחליף את קודמו (מצוקת העני, וצעקת הדל – איננה בהכרח עוני כלכלי, אלא אישיות ריקה מעצמה במובן הרגשי – הפסיכולוגי, האדם ריק מעצמו ולכן כשיר לאלוהיו)
אם היה זוכר שורשיו ולא מאבד עצמו, לא היה מוחלף.
אליהוא מראה לאיוב את הכללים של תנועת עולם, כיצד דור בא ודור הולך וכיצד אדם בא ובמקומו אחר… מדוע אדם הלך ומדוע בא אחר.
גם כאן – אליהוא מראה לאיוב כי הדברים תלויים בדרגת הידיעה העצמית, ברמת הקרבה העצמית, היא דרגת הידיעה של האדם את אלוהיו.

ח- כִּי-אֶל-אֵל הֶאָמַר נָשָׂאתִי לֹא אֶחְבֹּל
בִּלְעֲדֵי אֶחֱזֶה אַתָּה הֹרֵנִי אִם-עָוֶל פָּעַלְתִּי לֹא אֹסִיף (לד, לא-לב)

אליהוא מוסיף בדבריו כי כאשר האדם ממוקם בתוך עצמו במקום הנכון, הוא בחותם אלוהים שבנפש, הוא הופך לאדם האחראי לעצמו ולא מאשים גורמים חיצוניים המשפיעים על חייו כמו שהיה קורבן נסיבות.
הוא מראה כי העולם כולו גנוז באדם דרך החותם שבנפשו, וכאשר הוא ממוקם על החותם, העולם זמין לו, ושם הכול בידיו, כולל תוצאות חייו וסוג ההשלכות מבחירות שעשה ומה קרה לו עקב כך.
במקום זה אין שם בחוץ כלום, הכול הם ענפים היוצאים ושואבים כוחם מן היסוד באדם שעליו מושתתת אישיותו וכיצד הוא נבנה משם.
הבחירה בידי האדם באופן מלא ומוחלט, ומכאן האחריות שיש לאדם על עולמו ועל עצמו.

ט- הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה כִּי-מָאַסְתָּ כִּי-אַתָּה תִבְחַר וְלֹא-אָנִי וּמַה-יָּדַעְתָּ דַבֵּר (לד, לג)

אליהוא מראה לאיוב כי האופן בו הוא חי, כיצד בחר ומה עשה עם המהלך אותו בחר, הביאו עליו תוצאות עם אופי כפול:
האחד הריחוק והאיבוד העצמי.
השני – תוצאות החיים בעולם שדבר זה גרם והביא, דבר שנראה על פניו כתוצאות “אובייקטיביות” וכעובדות.
הוא מראה את אזור העיוורון שם הוא מתקשה לראות את הדברים וכיצד המכניזם הראשוני יביא גישה המסירה את האחריות ורואה בעצמו “קורבן” של נסיבות, דבר הנובע מן הריחוק והעיוורון שיש באדם עקב הריחוק ופערים בין שני הממדים.
האדם יוצר את מציאותו, וכאשר נוצרה מציאות, האדם מדמה שהיא חזקה ממנו על אף שהוא היוצר שלה, זוהי נקודת העיוורון.
מה שיצר וברא, הפך למציאות שכעת היא הכולא את האדם… מזוהי נקודת העיוורון דרכה האדם מדמה כי הוא ה”קורבן” ליצירה העצמית שלו.

י- אַנְשֵׁי לֵבָב יֹאמְרוּ לִי וְגֶבֶר חָכָם שֹׁמֵעַ לִי
אִיּוֹב לֹא-בְדַעַת יְדַבֵּר וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל
אָבִי יִבָּחֵן אִיּוֹב עַד-נֶצַח עַל-תְּשֻׁבֹת בְּאַנְשֵׁי-אָוֶן (לד, לד-לו)

אליהוא מסיים דבריו בכך שהוא יודע ומודע שדבריו לא ניתנים להבנה על ידי כל אדם, אלא אם הם היו: אַנְשֵׁי לֵבָב יֹאמְרוּ לִי וְגֶבֶר חָכָם שֹׁמֵעַ לִי, או “אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו” (חגיגה, ב,א)
הוא משקף לאיוב על טעותו בכך שהוא מראה לו מהו הדבר הנכון והמתוקן, ולא על ידי תוכחה והלקאה. דברי אליהוא רווים בחסד ובאהבה.
הוא מסכם את דבריו שהאל אביו, אל הנצח יִבָּחֵן אִיּוֹב עַד-נֶצַח, כיוון שמקורותיו של איוב באלוהות נעוץ.
לכן כיוון שהאל נצח גם רסיסי האל שבאדם – נצח.