סיפור הרקע לסבלותיו של איוב מתואר בשני הפרקים הראשונים בספר:
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. י הֲלֹא את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. יא וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יְהוָה” (איוב א, ח-יב)
הכתוב מספר כי אלוהים עצמו הוא סיבת הייסורים שבאו על איוב.
במהלך הספר איוב במר ליבו מצביע על הצד הפגום שיש באלוהות ובמבנה העולם עקב סוג הייסורים שבאו עליו (פרקים ט-י)
אך אין בדבר די, כיוון שאנו רואים כי בטרם שבאו הייסורים על איוב, איוב ידע והתכונן לתקופה זו כי תבוא:
“כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי
לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז.”
(איוב ג, כה-כו)
והייתה בידיו הסיבה:
“וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים”
(איוב א, ה)
איוב איש חששן היה, מחוסר בביטחון במעשיו, חש נרדף ע”י האל עוד לפני ביאת הייסורים על פניו.
מכאן שהשגחת האל על איוב לא באה על איוב בהפתעה, איוב אף ציפה לסוג הדברים שהתרגשו לבוא עליו, הוא ידע זאת בליבו באינטואיציה עמוקה אשר לא היה לה עדות בהתנהגותו כלפי עולם.
אותה ההתנהגות שביטאה את הנטייה החרדתית שציפתה לאסון, תורגמה בעולם כהתנהגות של אדם דבק, צדיק בכל דרכיו, ישר ומאמין בתורות הזקנים והמסורת.
איוב חי אם כן בדיכוטומיה נפשית עמוקה טרם בואם של הייסורים על חייו.
ועתה:
ההתהפכות בחייו הייתה חדה, קשה ומיידת, לאחר שהיה בעל שם ומרומם מעם.
“וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר-מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם-כַּלְבֵי צֹאנִי” (ל-א)
“בְּנֵי-נָבָל גַּם-בְּנֵי בְלִי-שֵׁם נִכְּאוּ מִן-הָאָרֶץ
וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה
תִּעֲבוּנִי רָחֲקוּ מֶנִּי וּמִפָּנַי לֹא-חָשְׂכוּ רֹק” (ל, ח-י)
פוחזים יורקים על פניו של איוב…
מראהו מעורר חלחלה, וכולם, גם בני ביתו – חשים גועל בסיסי ממנו ומן המראה הוויזואלי שלו.
ועתה:
“לַיְלָה עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן
בְּרָב-כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי כְּפִי כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵנִי
הֹרָנִי לַחֹמֶר וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר” (ל, יז-יט)
גופו נמק, מעוות בייסורים, אין איש מכיר את זוויות פניו: “וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ” (ב,יב)
חומר גופו קמל, חולה ומפיק את ריח הריקבון והמוות, איוב מת לאיטו בחולי קשה ומענה.
כעת כך איוב חווה את אלוהים:
“אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי
תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי
תִּשָּׂאֵנִי אֶל-רוּחַ תַּרְכִּיבֵנִי וּתְמֹגְגֵנִי תשוה (תֻּשִׁיָּה)
כִּי-יָדַעְתִּי מָוֶת תְּשִׁיבֵנִי וּבֵית מוֹעֵד לְכָל-חָי” (ל, כ-כג)
אלוהים זר, אדיש, מתבונן מרחוק, אינו מתערב, מוביל אדם למוות, דין קשה ומוחלט..
נטול חסד מרוחק הרחמים. בעוצמת זרועו הוא עצמו המביא צער, יגון וקושי.. ללא מפלט ורחמים, המוביל את איוב לסופו הממשמש ובא מעבר לפינה, שם עורב ומתבונן בו המוות.
(אך יש לציין – יש באיוב תודעת אלוהים, תחושת השגחת אלוהים, ידיעת אלוהות צופה ומתבוננת למרות כאביו ומצוקתו. אין באיוב התכחשות בסיסית או כפירה באלוהות. יש בו ידיעה מובנת במציאות האל, ידיעה המאפשרת את המשך תהליך ההתפתחות שהוא עובר מול קשרי אלוהים-אדם)
שני סוגי המצבים המתוארים עד כה אינם נכונים, ביחסים של איוב עם אלוהים:
א- המצב שם קיים שפע עצום על איוב בטרם בואם של הייסורים, אך הוא איננו חש את השפע בצורתו הנכונה עקב החרדה, ואינו מעריך נכונה את טוב האל עליו, להיפך – טוב האל עליו הוא עצמו סיבת החשש והחרדה.
ב- כעסו של איוב על האל, למרות שידע בליבו את “אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי”. וחיסרון ההבנה על סיבת התהליך כולו, דבר הביא את איוב לשיברון אמוני עמוק מול האלוהות, ביחסים עם האלוהות.
נמצא אם כן כי האל מוביל את איוב למקום שם מבנה אישיותו קמל, נרקב ומת, כיוון שעל אף ישרותו וייחודיותו של איוב, אין בו את הכלים להעריך ולדעת את קשרי אדם-אלוהים באופן הנכון.
וכן – כי האל עצמו “מטפל” באיוב ומוביל אותו לתיקון מבני ומערכתי, רב ממדי, בתהליך מיתה ותקומה כדי להיבנות נכונה.
עוד – בתוך התהליך אין איוב יודע ומבין את אופיים וממגמתם של התמורות החלות בחייו, ומכאן הייסורים, אם היה יודע את מגמת האל בהשגחתו עליו, לא היו אותם התמורות מתרגמות בנפשו כייסורים, אלא דווקא שהייסורים מביאים חסד בסיסי ועמוק הקיים בשורשם.
כדוגמת דויד:
“גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי” (תהילים כג, ד)
ועוד:
“וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד צַר-לִי מְאֹד נִפְּלָה-נָּא בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה” (שמואל ב, כד, יד)
כאשר המודעות וההבנה הנכונה קיימת באדם על קורות חייו, ייסורי האל חסד הם.
אותה ההבנה הנכונה עדיין חסרה באיוב, לכן חייו קשים וכולם מרורים.
מבנה אישיות ביחסי גוף-נפש, מולידים נטיות התנהגות מהן נובעת גישה ותפיסת עולם,
סוג המבנה המולד של איוב, ישר – תמים – צדיק, אך אינו בעל התבונה הנכונה להערכה הנכונה של קשר אלוהים-אדם, אותו קשר לו אלוהים עצמו מייחל ומכוון.
לכן הייסורים – שהם בעלי כוח לשינוי אופיים של המבניות הבסיסית הזקוקה להמרה, התחדשות וטרנספורמציה, באים על איוב כדרך המביאה לריפוי ושינוי יסודי לשם יצירה של תשתית נכונה לקשרי אלוהים-אדם.