“נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל-בְּלִי-מָה
צֹרֵר-מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא-נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם
חֹק-חָג עַל-פְּנֵי-מָיִם עַד-תַּכְלִית אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ
עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ
ְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם ובתובנתו (וּבִתְבוּנָתוֹ) מָחַץ רָהַב
בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִחַ
הֶן-אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָו וּמַה-שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע-בּוֹ וְרַעַם גְּבוּרֹתָו מִי יִתְבּוֹנָן”
בשעה שבלדד מציג מבנה עולמות וסולמות דרכן אדם ימדוד צעדיו.
בשעה שבלדד מראה את ספר העולם.
כאשר בלדד מדבר על אופני בחינת עולם.
הוא מציג את מסורותיו כאחד שלמד וראה.
על ההבדל המרכזי שבין בלדד לאיוב:
בשעה שבלדד מדבר על מה שקיבל במסורת, ומה שלמד – איוב יודע את דבריו מתוך החוויה.
בשעה שבלדד מתאר את קירות ארמון המלך מבחוץ – איוב מתאר על חוויותיו שמבפנים.
בשעה שבלדד מלמד את כתובי הספרים – איוב מראה את מציאות הקיום.
בשעה שבלדד נלחם לשימור מסורותיו – איוב מפשיט מעליו את לבושי התיאוריה והמדע.
בשעה שבלדד מציג את מוחלטות ההבנה – איוב נאבק באיבוד של כל מה שידע.
בשעה שבלדד חרד מערעור בית המשפט – איוב חרב, נמק ואיננו כל מה שהיה.
בשעה שבלדד נאבק לשימור עמדותיו – איוב נע ונד מתפשט מכל לבושיו.
בשעה שבלדד כפשוטו – איוב איננו כפשוטו.
בשעה שבלדד מראה כי “הינה זהו הדבר” – איוב מראה כי “כל דבר אינו אלא משל”.
שעה שבלדד מייחס “אמת” לעובדות ולמראות העין – איוב יודע למה רומזים הלבושים.
במקום שם בלדד מדבר – באותו המקום איוב שותק.
במקום שם איוב מדבר – בלדד התרוקן ממאגר המילה והתגובה.
סיכום סבב השיח השלישי:
היעדרותו של צופר הנעמתי בסבב האחרון, צורמת..
אין זאת כי עמידתו המופלאה של איוב ערערה את יסודות גישתו של צופר.
הוא מאמין וסובר כי למילה המדוברת יש תוכן, עוז וחשיבות שעיסוק לא מדויק ולא מחושב במילים המדוברות, בלשון ובשפה – יש בהם לחולל אסונות ומחלות עקב כוחה ויכולתה של המילה המדוברת לברוא ולצור מציאות חדשה, מציאות שלא הייתה לפני כן.
מילה ע”פ צופר, מכילה בתוכה את הפוטנציאל של בריאת “יש מאין”.
הדבר איננו תלוי רק במילה עצמה, אלא בעיקר במי שדובר אותה. אם הדובר את מילה מכוון את ליבו לתוכן המילה, כך שהמילה היא נביעה בקו ישר מן הלב לביטוי קומוניקטיבי, אז ע”פ צופר השימוש המילולי מהווה קדושה עם יכולת לבריאה חדשה. מכאן נבע כוח הוויכוח שלו אל מול עוצמתו של איוב בעמידתו האיתנה..
צופר בא ושיקף לא פעם לאיוב כי חטא במילותיו, כי דבריו ושימוש השפה הלא נכונה, הביאו לאיוב את כל סבלותיו.. כאשר השתמש בכוח הבורא של המילה באופן שאינו הגון והולם.
המילים והשפה ע”פ צופר הם כליו של האל לבריאת העולם:
“בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י”ה יהו”ה צבאות…. את עולמו בשלשה ספרים, בספר ספר וספור
בעשר ספירות בלי מה ועשרים ושתים אותיות יסוד, שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות”
(ספר יצירה א- א,ב)
צופר רואה את שורשן של האותיות כלבנים שבהם נברא עולם. האותיות והמילים, חפץ אלוהי הם.
אך עמידותו ואיתנו של איוב ערערו את עולמו ונפשו של צופר, עד שנעתקו מילותיו ולא שבו לו עוד.
מה ראה צופר באיוב שערער לו את שורשיו שהיו לו עד כה לרוויה?
לפני איוב הייתה הצורה – כעת נותרה המשמעות.
לפני איוב מבנה האות לימד את עומקה – כעת עומקה איננו זקוק לצורה ולגוף.
לפני איוב היה קשר בין צורה להגייה – כעת הגייה איננה זקוקה להברה.
מצבו, סבלו ועמידותו של איוב לימדו את צופר את מה שלא אעז לומר, את מה שפחד שייתכן, את מה שחרד שאולי וייתכן כי אין תוכן למילה, אין כוח בורא ואולי כולו המצאה, אין שם מציאות משגיחה במילה… שהכול זמני ואקראי, שאין תקומה מן החורבן של האובדן.
אובדן המשמעות – שממנו לא תיתכן תקומה.
צופר נגע במיתר החרדה העמוק והכמוס שבליבו שנגלה אליו דרך חוסנו השבירה והכואבת של איוב.
שברירותו האיתנה של איוב הייתה למראה שנפצה את כוחה של המילה בה אחז צופר, ולאחר שאיבד את מילותיו, ולא נותר בו כוח המילה ודיבורה…
אז – שתק, נדם, ונעלם.
לעומת צופר, אליפז ובלדד נאבקים על דרכם, משוכנעים בנוסחאות אותן קיבלו מאבותם.
אינם נפתחים לאפשרות שאתגר איוב מציב.
איוב מתפרק מן הידוע והמוכר, אין תורה או שיטה שיש בה לתאר את ייסוריו.
כל כללי הידע והצדק התפנו מאיוב ונדדו הרחק מן האדם למדבר, בלב ים.
אין מקום להכיל את ייסוריו, אין כלי להתייחס ולהבין את מקורותיו.
אך חבריו רוקעים ברגלם, מתעקשים בעורף רם לשאת את תורתם שאיוב מאמת אותה את כל ייסודה.
איוב תלוש, דורש אלוהים, מבקש מזור שאיננו בנמצא. איוב אכן נוגע בתנודת הקיום והתהוות צלילי המיתר. איוב איננו נח, אלא נע וזז ומתהווה כאשר פרט כלי המיתר.
חבריו אבן קשה.
איוב משתנה ונאנק.
חבריו מתעבים מן הישן.
איוב מתעצב לדמותו החדשה.
ייסוריו של איוב מאמתים את חבריו ומערערים את קיומם, והם מתעקשים על מקומם עקב חרדת המוות מוויתור על כל שהיה.
איוב מאתגר את חבריו על דבר אחיזתו בתהליך המיתה.
חבריו נאבקים על שרידות של מה שכבר היה.
כלפי עולם – החברים צודקים ויש להם על מה לסמוך, יש בידם מסורות מבוססות בידע אלוהים, שם ניתן תמיד להבין את דרכיו, ועקב ידיעת דרכיו ניתן להתערב בהנהגותיו.
כלפי עולם, איוב אומלל, חולה, נדכא בחטאיו – אין לו על מי לסמוך, על מה להישען. אך בדבריו ומוצקות שברירות עמידותו, יש בה בכדי לצור דבר מה חדש.