איוב כב, אנומליה בחיי איוב – הזמן ואיכותו (פרק כד)

“מַדּוּעַ מִשַּׁדַּי לֹא-נִצְפְּנוּ עִתִּים וְיֹדְעָו לֹא-חָזוּ יָמָיו”

הזמן שהאל ברא (עִתִּים) זהו זמן שאיננו אחיד באיכותו, הזמן אכן אותו הזמן, אך איכותו בתנועתו שונה.
“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים” (בראשית א-יד)
תנועת הזמן מתוחמת על ידי גבולות מאוד ברורים, הניתנים למדידה, לספירה ולידיעה מוקדמת עקב הדיוק המתמטי שיש לתנועת גרמי שמים, לתנועה של הטבע עצמו, לתנועת יום ולילה, חודש ועונות השנה..
מערכת מדידת זמן זו נעה בכמה מישורים דרכם הזמן הופך לדבר מדיד, ויותר מכך הזמן הוא בעל איכות המכתיבה את האטמוספרה שתהייה בכל פרק הזמן.
לכן הזמן איננו אדיש – להיפך, הוא לוקח חלק פעיל, או אקטיבי, יש לו חשיבות שיש לדעת ולהבין, כיוון שבכל פרק זמן – תיתכן אפשרות לנושאים מסוימים שהזמן ואיכותו באותו פרק הזמן – מאפשרים, או שלא מאפשרים.
לחודש יש איכות זמן המאפיינת אותו, ליום ולילה יש איכות של נושאים המכתיבים לעולם ולאדם את תנועת החיים…
אך יחידת הזמן החשובה ביותר היא ה”יום ולילה” כיחידת זמן בתוך המבנה השבועי.
לכל יום בימות השבוע יש ייחודיות, זמן ייחודי, איכות יום שיאפשר עבודה מסוג מסוים, או מנוחה עם איכות מסוימת (עד כמה ניתן לנוח להרפות בכל יום)

איכותם של הימים ומה שהם מאפשרים לאדם, לסוג העבודה האפשרית בכל יום, מוגדרת על ידי מה שנברא בכל יום, בסיפור הבריאה בפרק א בבראשית.

א- יום ראשון: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”
“המליך אות ג’ וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו צדק בעולם, ואחד בשבת בשנה, ועין ימין בנפש” (ס’ יצירה ד-ו)
איכויות: יציאה לדרך, לידה מחדש, התחלה חדשה, מקום מרענן, כוחות טריים, בריאות גופנית.
ההתחלה עם חזון אידיאי, טהור, נקי.
יום עם פריצה לדרך חדשה.

ב- יום שני: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם”
“המליך אות ד’ וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו מאדים בעולם, ושני בשבת בשנה, ועין שמאל בנפש” (ס’ יצירה ד-ז)
איכויות:
יום עם קושי, יום של דין, היפרדות מן השורש, יציאה לחלל שאיננו ידוע, איבוד הוודאות, עליית הספק, חלחול הכפירה… עקב כך לוחמנות שאיננה בהכרח רלוונטית או נכונה, אלא שהיא תוצאה של איבוד הדרך.
יום עם קושי ובלבול.

ג- יום שלישי: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי-כֵן”
“המליך אות כ’ וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו חמה בעולם, ושלישי בשבת בשנה, ואף ימין בנפש” (ס’ יצירה ד-ח)
איכויות:
נטיעת הזרע, גדילת האילן וקטיפת הפרי.. הפרייה ופיריון. שפע והתפתחות. הדבר מוציא מעצמו עוד.. זמן של גדילה מזורזת המביאה עימה פרי קונקרטי.
יום עם ברכה ושפע.

ד- יום רביעי: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים”
“המליך אות פ’ וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו נוגה בעולם, ורביעי בשבת בשנה, ואף שמאל בנפש” (ס’ יצירה ד-ט)
איכויות:
בנין, קומה, יצירה. המערכת עומדת על תילה, הגיע להשלמתה במובן של קונסטרוקציה, צורה ומבנה.
לשון מאזניים בין יש לאין (מצב אחד יש ומצב שני היש נמצא כחסר)
זמן קשה מן הבחינה של ריחוק מן השורש, יש לשורש “רשימו” (טעם) אך הוא רחוק ובלתי מושג, דבר היוצר קושי הדוחף למאמץ, עבודה קשה, לאות מצטברת, עייפות ללא הזנה, תיקווה רחוקה (יש אור בקצה, אך הוא רחוק) המסע הופך להיות כבד, המסע נהייה למשא המכביד על היכולת לראות ולהבין.
יום עם אפשרות לשחיקה או להעצמה של כוחות העשייה. יום עם פוטנציאל לייאוש או להתעצמות.

ה- יום חמישי: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם”
“המליך אות ר’ וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו כוכב בעולם, וחמישי בשבת בשנה, ואזן ימין בנפש” (ס’ יצירה ד-י)
איכויות:
התרוממות הנפש, כוחות מחודשים, ריענון של החזון המקורי, תנועה מהירה, אופקים חדשים נפתחים, אפשרות להרפות ובמקביל לנוע מהר יותר.. הבראה מן השחיקה שהצטברה עד כה.
יום של נסיקה והתרוממות רוח.

ו- יום שישי: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו… וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם”
“המליך אות ת’ וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו לבנה בעולם, וששי בשבת בשנה, ואזן שמאל בנפש” (ס’ יצירה ד-יא)
איכויות:
הדברים מגיעים להשלמתם, מהלך העבודה על סף סיומו, ניתן לראות את הסוף, תהליך סיכום הדרך, ניתן לראות אחורנית ולסכם תהליך וללמוד ממנו, באה האפשרות להתרווח – לנוח ולכן לראות את מה שלא היה ניתן לראות תוך כדי תהליך המרוץ של הדרך.
יום של רווחה, יום של חזרת החלקים של השלם למקומם.
יום ההשלמה.

ז- שבת: “וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה”
“המליך אות ב’ וקשר לו כתר וצרפן זה עם זה, וצר בו שבתי בעולם, ושבת בשנה, ופה בנפש” (ס’ יצירה ד-ה)
איכויות:
השיבה הביתה, ההגעה על התכלית, הכול נובע מן השבת ושב אל השבת. השבת היא הכלית.
מקום המנוחה, ההתחדשות, ההיריון, השורש וההזנה..
העולם הגיע לתכליתו.
האדם נוגע ביום זה במנוחה ובנחלה. שקט – הרמוניה ואהבה.
יום הברכה.

בתוך חטיבת הזמן של הימים, כל יום הוא חטיבת זמן בפני עצמו, ובתוך כל יום יש 12 שעות יום ו12 שעות לילה, שאף הן נמשלות באיכות זמן קונקרטית על ידי המזלות.
כל מזל מקביל לשעה אחת ביום ולשעה אחת בלילה, כך שלכל שעה ביום יש ייחודיות של מה שמתאפשר בה ומה שלא מתאפשר בה.

הזמן אם כן, מפוקח ועל ידי ההשגחה באופן הרמטי, כך שאין נמלט ואין חורג ממארג הזמן, תנועתו ואיכותו.
להכיר את תנועת הזמן ואיכותו, מאפשר לאדם לדעת את “כחמת העיתים” – מתי לעשות מה, מתי אפשרי מה, מתי לא מומלץ לעשות דבר מה וכו’.
הזמן אם כן, איננו ישות אדישה, זוהי ישות חיה, נושמת ומדברת.

על זה בא ואומר איוב כנגד תפיסת שלושת חבריו, הטוענים כי לא ניתן להימלט מן הטוטליות של מבנה ההשגחה שיש בבריאה:
“גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ
חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה
יַטּוּ אֶבְיֹנִים מִדָּרֶךְ יַחַד חֻבְּאוּ עֲנִיֵּי-אָרֶץ
מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ-צוּר
יִגְזְלוּ מִשֹּׁד יָתוֹם וְעַל-עָנִי יַחְבֹּלוּ
עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ וּרְעֵבִים נָשְׂאוּ עֹמֶר
בֵּין-שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ
מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ וְנֶפֶשׁ-חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַוֶאֱלוֹהַּ לֹא-יָשִׂים תִּפְלָה
הֵמָּה הָיוּ בְּמֹרְדֵי-אוֹר לֹא-הִכִּירוּ דְרָכָיו וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו
לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטָל-עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב”

אמר איוב:
אני מצאתי על עצמי ועל בשרי, כי ההשגחה איננה מלאה, איננה הרמטית, ללא חוקים, ללא הסדר דרכה העולם נברא.
אני חריג ויוצא מן הכלל בעולם, ההשגחה באה עלי באופן שלא היה כדוגמתו עד אלי.
אני אנומליה בבריאה – יוצא דופן.
אני היא ההוכחה שהסדר של בריאת עולם איננו בעל חוקיות מלאה, לא ברורה ובוודאי שאיננה הרמטית.
אני היא ההוכחה כי העולם כאוטי, ללא סדר. עולם בו האכזריות האקראית מתאפשרת.
חיי הם ההוכחה להיעדרות האל מבריאתו, מנטישתו את מה שעשה, הזנחתו לאקראי, ולמקרה שיבוא ויהפוך את העולם לקשה, למריר, לאלים ולאכזרי.

והוא מסיים את דבריו:
“וְאִם-לֹא אֵפוֹ מִי יַכְזִיבֵנִי וְיָשֵׂם לְאַל מִלָּתִי”
הכאוס בעולם כל כך סופי ואקראי, כיצד יהיה זה אפשרי להביא את דברי מול אל בורא עולם, ולהראות לו את עיוות החוק והסדר ועד כמה הדבר נורא.