עד שלא בא איוב, היה בעולם סדר, מבנה ידוע שקל להבין ולחיות על פיו.
מאז שבא איוב, בא עמו הכאוס, אשר ניתץ ופירק את כל מה שכולם (וגם הוא עצמו) ידעו על מבנה העולם, אופן ניהולו, סוגי ההתנהלות שיש בו ומהו היחס בין המישורים השונים שבמציאות.
איוב הביא עמו דבר מה חדש המהווה חריגה מכל שהיה עד אליו.
ועל אף זאת, ולאחר דבריו והצעתו החדשה של אליפז (המתאמץ להיוותר יציב מול האתגר שמביא עמו איוב) איוב איננו דוחה על הסף את המגמה של חבריו להראות לו היכן טעה, אלא אף מנסה ומשתדל לבדוק ולמצות את הדרך שאליפז מציע, במקביל לתהליך ההתהוות של התוכן החדש שמתגבש בו לאורך תהליך הייסורים, משמעותם ועבודה הפנימית מולם.
א- “גַּם-הַיּוֹם מְרִי שִׂחִי יָדִי כָּבְדָה עַל-אַנְחָתִי”
אמר איוב:
קושי שפגשתי בתוכי, חיסרון ההיגיון שיש בו, חיסרון המידתיות במה שקורה לי, איבוד כל האפשרות למצוא מזור לנפשי מול אל שדי. כל אלו חזקים מאנחתי, מאבדן חיי וכל שהיה לי עד לידו המכה.
ב- “מִי-יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ אָבוֹא עַד-תְּכוּנָתוֹ”
על חוכמת התכונה:
לכל צורת קיום, למן ארבעת היסודות דרך דומם, צומח, חי ומדבר כל הקיים בעולמו, לכל דבר יש איכות המאפיינת ומייחדת ומבדילה אותו מכל שאר צורות הקיום המרכיבות את פסיפס העולמות.
אותה איכות בסיסית של כל חי, היא הציר המרכזי שכל סוגי הביטויים של אותה צורת קיום, הם ענפים המבטאים את איכות השורש באופנים שונים.
כאשר מכירים את השורש, את איכות היסוד. מכאן ניתן לדעת את משמעות כל פרטים והענפים המבטאים את השורש. אז לכל הפרטים והענפים יש משמעות והיגיון דרכם המבנה הכללי של אותה צורת קיום הופך לידוע ולברור.
כלל זה נכון אף לבני האדם ולכל המצבים השונים שיתרחשו בחייהם.
כלל זה נכון כמו כן, לאל שדי עצמו, אשר לאחר שהוציא כל יצור מן הכוח לפועל, הדבר מבטא אותו בענפים היוצאים מן השורש ומשם ניזונים בחיותם.
להכיר את היוצר דרך מה יצר, כך ניתן להכיר את תכונתו.. שכן כל באי עולם, הם ענפים המבטאים את יוצרם.
לאחר שאיוב זיהה את שורשו באלוהות דרך הבשר והגוף – “מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהּ”, מכאן ניתן להכיר את האל עצמו ואת תכונתו, עקב הענפים שהם הגוף האנושי ומי שחי בתוך אותו הגוף…
מכאן איוב מגלה כי הוא עצמו ענף הנובע מן האלוהות, ובכך הוא מגלה הגדרת זהות חדשה, מבנה אישי חדש, היכרות שונה שלו עם עצמו שלא הייתה לו קודם.
כוח החיים המאפשר כי יהיה את איוב העולם, זהו שורשו של איוב, זהו המקום משם זהותו של איוב מתעצבת מחדש.
זיהוי האיכות שהיא המרכז של אישיותו של האדם, וכן של כל צורת קיום בעולם, היא המכונה: חוכמת התכונה
חוכמה זו היא המפתח להיכרות עם האלוהות, כיוון שכל יצור שואב כוחו ומהווה ענף המבטא את האלוהות.
ג- “אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת”
ועל אף זאת, ולאחר היכרות חדשה של איוב עם שורשו (כפי שהציע אליפז, כאשר הדבר נעשה ע”פ דרכו הייחודית של איוב ולא כפי דרכו של אליפז) ולאחר שיש כי פגש עצמו באופן שונה ואולי אף מרענן, יש בליבו מסה עצומה של תוכחות כלפי אותו האל משם הוא יונק חיותו.
קונפליקט זה הופך את דרכו של איוב לקשה יותר. מצד אחד – יש בו את זיהוי החיות הנובעת מן האלוהות שהיא מחייה ומגדירה את זהותו של איוב, מאידך אותו קשר לאלוהות מעורר באיוב דין, משפט ותוכחה כלפי אותו המקור, שהוא עצמו ענף הנובע ויוצא ממנו.
ד- “אֵדְעָה מִלִּים יַעֲנֵנִי וְאָבִינָה מַה-יֹּאמַר לִי”
איוב מאמץ את דרכו של צופר הנעמתי, ומודיע כי לאחר שהוא זיהה כיצד חייו, נפשו וגופו הם ענפים הנובעים מן האלוהות.. תהליך שהוא תוצאה של מילים המתארות את מציאותו הנפשית באופן המדויק ונאמן ביותר. ליבו של איוב מקבל תמלול מדויק, המאפשר שיח עם השורש.
שיחה עם האלוהות מתאפשרת כאשר הפה והלב שווים. כיוון שהאלוהות נוכחת בלב האדם.
ומילים המדייקות את איכות הלב – מדייקות את התכונה המאפיינת אותו ומייחדת אותו.
מילים מסוג זה מאפשרות יצירה של מושגים פנימיים דרכם השיח עם האלוהות יובן על ידי האדם.
התנאי לדבר: שפיו שליבו שווים.
איוב מודיע כי הוא נקי וטהור במקום זה.
ה- “הַבְּרָב-כֹּחַ יָרִיב עִמָּדִי לֹא אַךְ-הוּא יָשִׂם בִּי
שָׁם יָשָׁר נוֹכָח עִמּוֹ וַאֲפַלְּטָה לָנֶצַח מִשֹּׁפְטִי
הֵן קֶדֶם אֶהֱלֹךְ וְאֵינֶנּוּ וְאָחוֹר וְלֹא-אָבִין לוֹ
שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא-אָחַז יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה
כִּי-יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי בְּחָנַנִי כַּזָּהָב אֵצֵא”
ביושר ליבו איוב מודיע כי לא פסל את דרכו של בלדד השוחי, הוא מצא עצמו כחלק וענף מן הפסיפס של בריאת עולמו של אל שדי.
ומצא עצמו בתוך המכלול של כל פרטי עולם, שאין מקום שם ניתן ליישב את מציאותו, איוב נותר חריג.
איוב מוצא התוף באלוהות קונפליקט עמוק: “שְׂמֹאול בַּעֲשֹׂתוֹ וְלֹא-אָחַז יַעְטֹף יָמִין וְלֹא אֶרְאֶה”
כאשר בעולם תכונתו והשגחתו היא: “תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” (סנהדרין קז-ב)
בתוך קושי ודיכוטומיה קוטבית זו, שאיוב מתמודד מול האלוהות שמצא בתוכו לאחר שזיהה את שורשו באלוהות, הוא עובר תהלך של זיקוק הזהב המופרד משאריות הפסולת דרך האש היוקדת של הייסורים: “כִּי-יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי בְּחָנַנִי כַּזָּהָב אֵצֵא”.
הקוטביות באלוהות איננה אלא לשם תהליך ההתכה של אישיותו הקודמת של איוב, ויצירה של זהות ותכונה חדשה הנולדת מתוך האש היוקדת של הייסורים והשכול.
ו- “עַל-כֵּן מִפָּנָיו אֶבָּהֵל אֶתְבּוֹנֵן וְאֶפְחַד מִמֶּנּוּ
וְאֵל הֵרַךְ לִבִּי וְשַׁדַּי הִבְהִילָנִי
כִּי-לֹא נִצְמַתִּי מִפְּנֵי-חֹשֶׁךְ וּמִפָּנַי כִּסָּה-אֹפֶל”
לאחר שהסכים לקבל על עצמו את עצות חבריו, אך עם הייחודיות המאפיינת אותו (שהיא התמודדות ישירה וחוויה ישירה דרך הגוף והבשר ודרך ההתפרקות, המוות והתחייה האפשרית)
לאחר שזיקק את תכונתו וזיהה את שורשו ואת מקור חיותו.
לאחר בנצרב בלהבה ועלה על מוקד השריפה.
לאחר שייסוריו חשפו את דרכה של ההשגחה.
אז באה היראה, אז הופיע הפחד, אז כיסה האופל, אמית הקיים והאפיל על כל שהיה.