“הֲקֵץ לְדִבְרֵי-רוּחַ אוֹ מַה-יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה”
איוב מנסה לברר עם אליפז את המוטיבציה שיש לו לדבר ולבוא עימו בדברים (מַה-יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה)
מהו המקום שמשם אליפז שואב את כוחו לדבר עמו כך ובאופן זה?
מדוע בירור זה עקרוני לאיוב? כיוון שלאיוב יש בהירות שאין לחבריו על מצבו:
“שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה”
איוב מכיר את מצבו ומבין אותו בעומק ובאופן מדויק להפליא.
הוא מבין כי זהו האל בעצמו שאחז בעורפו וטלטל אותו טלטלה קשה לאין שיעור.
הוא מודע לפערים העצומים שיש בין ההיסטוריה של המוטיבציה הדתית שלו (כפי שהוסבר בתחילת הפרקים) וכן על אופן הדקדקנות ההלכתית שלו ומהי מבוקשה, לטלטלה שבאה אולי עקב אותה גישה דתית קלוקלת.
ואם זאת, טוען איוב, אין מידתיות בהשגחת האל עליו.. האל מענה את איוב בדרגות עינוי שאינן עולות בקנה אחד עם אורך החיים שלו לפני האסונות שחלו עליו.
רמת מודעות מסוג זה (הרואה את הדברים בבהירות ובדיוק) מאפשרת לאיוב להבין ולראות את פני המציאות באופן שאין לחבריו, באופן שאינו שייך יותר לשלושת אופני האינטרפרטציות שחבריו מציעים לאיוב כדרך להבנת הייסורים.
כל חבר “אונס” את המציאות ע”פ הפילוסופיה הדתית שבה הוא אוחז, איוב לעומתם איננו אוחז בכלום, אין לא דרך, אדמה, הלכה או דת שעומדת לצידו.
כל מה שהיה לו, שבעבר היווה תרומה או מקפצה להישגים כלשהם – מת, נכחד ונעלם.
דבר המותיר את איוב מחוסר כל מול מצבו, ללא “משקפיים” או “אספקלריה” לראות דרכה או לבחון את המציאות. כעת מתאפרת לאיוב האפשרות לראות את המציאות כפי שהיא – כלומר לפגוש את האלוהות כפי שהיא.
השיח בין איוב לחבריו איננו באותה דרגת מודעות.
מצד אחד השיח מאפשר לאיוב למצוא את מקומו בתוך הקטסטרופות שניחתו עליו, ומצד שני הפערים בינו לחבריו מהווים קרש קפיצה לדרגות בירור אליהן כיוונה האלוהות (כפי שאנו למדים משני הפרקים הראשונים בספר)
בנקודה זמן זו בשיח בין איוב לחבריו, איוב כמו שמרפה ונכנע לתוך האובדן והייסורים, אז מתאפר לו להבין יותר על חייו ועל מקומו בהווה.
הייסורים מאפשרים לאיוב להבין ולשנות בתוכו את אופייה הבסיסית של המבניות עימה הוא נולד, היוצרת בו גישות שהביאו עליו את האסונות.
הייסורים מאפשרים “ריתוך” של יסודות נפש באיוב היוצרים חלל חדש שלא היה זמין לא קודם.
טכניקות תפילה או פולחן אינן משרתות ומקדמות אותו יותר, הוא מנסה את כל אלו:
” עַל לֹא-חָמָס בְּכַפָּי וּתְפִלָּתִי זַכָּה
אֶרֶץ אַל-תְּכַסִּי דָמִי וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי”
איוב עובר תהליך היכחדות ומיתה עקב הייסורים והאובדן, דבר שאפשר לו לראות את מציאות שלא ראה לפני כן.
תהליך התפוררות מבנה האישיות שלו, מאפשר לו כמו כן, לראות מה כן נכון עקב מה שמתפורר, ומה אכן היה נכון ומדויק יותר לחיות, לפעול ולעשות.
“יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמֹליִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי”
תהליך הבירור שהאל מעביר את איוב הינו עד לרמת הכליות.
כליות הן האיבר העמוק ביותר בגוף האדם, שם יש עצה, תבונה, גבורה, עמידות, חוסן, בהירות מחשבתית, ידיעת ה”עצמי” וידיעת הדרך וה”לאן” שלה.
האופן בו האל מתברר אצל איוב הינו עד לדקויות הבסיסיות ביותר, הנובעות מן הכליות.
מהות האדם נובעת מן הכליות.
מי הוא האדם כפי שהוא במערומיו ללא מסכות או הדחקות קיים בכליות.
כלומר – תהליך הבירור הוא טוטאלי ומוחלט.
“מְלִיצַי רֵעָי אֶל-אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי”
איוב איננו דומה ולא קרוב במקומו ובדרגת מודעותו לחבריו.
קיים פער ההולך וגדל ביניהם.
זהו פער ההתפתחות והגדילה שאיוב “זוכה” בה עקב תהליך הייסורים.
ייסורי איוב בשלב זה ותוצאות הייסורים על נפש איוב במקומו הנוכחי בסיפור, מתחילים לפתוח בתוכו טריטוריות נפשיות שלא היו קיימות לפני כן.
איוב מודע לכך, ומתוך כך השיח בינו לחבריו הופך לבלתי אפשרי יותר ויותר, כאשר חיסרון האפשרות לשיח מזין ומרפא, הוא עצמו מוסיף על ייסוריו כנדבך נוסף של סוגי הייסורים.
אלו הם ייסורי הבדידות.