סבב השיח השני קשה ואגרסיבי יותר מקודמו.
כל אחד מן החברים מתבצר בעמדתו ובשיטת המחשבה המייחדת אותו, ומנסה ע”פ שיטתו למצוא באיוב את הפגם והחסך שהביאו עליו את הייסורים… כאשר החברים מנסים למצוא באיוב כשל בתפיסתו את המציאות, במבנה האישיות שלו, במעשיו או האורח חייו.
הוויכוח ביניהם הופך בסבב השני לאישי ולקשה.
נקודה חושבה להתבוננות זוהי העמידות המופלאה של איוב בביטחון שיש בו על צדקתו, ועל שאין בו סדק קל ביציבות שלו מול האגרסיביות של חבריו וביחס לייסוריו הפרטיים.
הוא נחשף כאדם חזק עם עמידות יוצאת מן הכלל.
כאשר האיכות שתתברר בהמשך הינה בהבדלים שיש בין עיקשות מחוסרת בינה והיגיון לאמונה אמתית בדרך ועל מה היא מבוססת, אם על עיוורון אמוני (שגם הוא פתולוגי) או על יסוד נפשי בסיסי ועמוק המתגבש והופך למודע עקב תהליך הייסורים וההתבררות של סוג השיח הכמעט אלים שיש בינו לחבריו.
אנו נשתדל להביא את הנקודות העקרוניות שבין הצדדים ולא את המהלומות ההדדיות, ונזכור שהצד הבוטה בשיח והדין שנוכח שם הינו עקב שטן הלוקח חסות על וויכוחים – תחת המטרייה שפורש לו אלוהים בעצמו.
דברי אליפז:
“הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ”
אליפז משקף לאיוב את דעתו עליו ושואל אותו הייתכן כי נולד לפיו של האדם הראשון – אותו האדם ראשון מתחילת ספר בראשית.
ובמה הדברים אמורים (נזכור כי אליפז מנסמך על דבר היותו נביא) שהאדם הראשון מורכב, מיום אחרי יום, מכל היסודות, הימים וכל מה שנברא עד אליו. כך שהוא מכליל בתוכו את העולם כולו.
וכשם שהוא מכליל בתוכו את העולם כולו, כך הוא מכליל בתוך מבניות הגוף והנפש שלו את כל הצאצאים שיצאו ובאו דרכו, כלומר: את כל האנושות.. כל בני האדם אם כן, הם תולדות הענפים המושכים את כוחם מן האדם הראשון (לכן כל כך דרמתי החטא והגירוש מגן עדן, היוצר אפקט על כל באי עולם)
אמר אליפז:
אתה איוב חלק מן המארג האנושי שאינו חורג מאדם הראשון. לכן כל מה שחל את חייך הינו חלק ממנת חלקם של כל צאצאי האדם הראשון, אותם חוקים לכל.. לכן – אנו כולנו עדים לייסוריך ומכאן שאתה חוטא וקרה לך כפי מידת חטאיך.
“אֲחַוְךָ שְׁמַע-לִי וְזֶה-חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה
אֲשֶׁר-חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם
לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא-עָבַר זָר בְּתוֹכָם
כָל-יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ
קוֹל-פְּחָדִים בְּאָזְנָיו בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ.”
מספר אליפז על חזיון נבואה שהיה לו ואת מה שהבין ממנו – “וְזֶה-חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה”.
החכמה נובעת מן ההתנסות הנבואית, משם אדם הופך לבעל חכמה, ולו ניתנת האחיזה במציאות, הוא בעל יכולת להשפיע ושורשיו אמת.
הרשע, אינו כן, למרות שנראה כי דרכיו צולחות לו – “כָל-יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל”, אין אמת בחייו או בדרכו, וההצלחה שהשיג, זמנית ואין בה ממש.
שורשיו של האדם נעוצות באלוהות.
ניתוק ממנו משמעותו חיים ללא שורש ומכאן הייסורים.
אף ירמיהו הנביא אמר דברים דומים:
“כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן-יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ
וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב.
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי
עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ.
אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו.” (ירמיהו יז, ה-ט)
אליפז משקף לאיוב היכן חטא, היכן לחפש בתוך עצמו וכן הוא ממליץ לו את דרכים לחזרה למקום ששם חסד אלוהים יחזור להיות מנת חלקו.
כוונתו טובה, מעשיו ודיבוריו נובעים מחוכמת נבואה ומן התהליך של הנושאים שאותם קיבל מעת האלוהות כחכמה, אותה הוא מגיש לאיוב.
גם כעת – מצוקתו, סבלו וייסורי איוב, הם עצמם ההוכחה לחטאו (ע”פ תפיסת עולמו של אליפז) ומכאן חריפות דבריו.
את דרך הנבואה הוא מגיש לו כתרופה למכאוביו, ואת ניסיונו האישי הוא מציע בהוכחה לצדקתו, וזאת על אף תשובתו הקודמת של איוב כי נבואת אליפז אישית ואין בה תשובה עבור משהו אחר מלבד אליפז.
משיב על כך אליפז כי איכות נבואתו בהמשכיות של ההתפתחות שלה בנפשו, המביאה חוכמה ואחיזת אמת במציאות ויכולת ההשפעה עליה: “אֲחַוְךָ שְׁמַע-לִי וְזֶה-חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה אֲשֶׁר-חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם”.
כך אליפז משיב לאיוב על ההתנגדות של איוב לקבל את דרכו של אליפז מן הוויכוח הקדם.
אם כן, ע”פ אליפז: חכם האמת הוא נביא, ונבואתו מתפתחת וגדלה והופכת לעץ מניב פירות שהיא החכמה בעצמה.
משמעותה של חוכמת הנבואה של אליפז היא בשפע המתקבל על ידו מעת האל, ובאופן שבו אליפז עובד עם אותו התוכן מעבד אותו והופך אותו לתורה שהיא ברת הגשה לאדם נוסף.
חכמה זו ע”פ אליפז היא בעלת שורש שאינו מתקלה ואינו יבש, והוא חי לעולם, אשר חיים ושמחה עולם עמה.