איוב ט, גישתו של בלדד השוחי לייסורים (פרק ח)

הדובר השני הוא בלדד השוחי.
הינה דעתו, תפיסת עולמו וגישתו אותה הוא מציע לאיוב כדרך לפיתרון הקושי שבמצבו:

“הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאִם-שַׁדַּי יְעַוֵּת-צֶדֶק אִם-בָּנֶיךָ חָטְאוּ-לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד-פִּשְׁעָם”
טענה ראשונה ובסיסית בתפיסה האמונית המסורתית הינה שלא תיתכן באלוהות סטייה מיושר המשפט… אין באלוהות עיוות הדין, ולא תיתכן במובן העקרוני אפשרות לעיוות מסוג שכזה.
מדוע?
“הֲיִגְאֶה-גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה יִשְׂגֶּה-אָחוּ בְלִי-מָיִם עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל-חָצִיר יִיבָשׁ”
מפני שהבריאה כולה כגוף אחד – כל חלקיה שזורים ומחוברים זה בזה, ואין חריגה ולא תיתכן סטייה של אף פרט מן התלות ההדדית של אופן האחדות שבבריאה…

מלבי”ם, בדרכו הפיוטית היטיב להראות זאת:

“כבר נודע שכל העולמות הם מתאחדים כאיש אחד, וכל המציאות נקרא בשם האדם הגדול, פי’ שכמו שכל אברי האדם הגם שכ”א מהם הוא ממזג ותכונה מיוחדת, הם מתאחדים להיות איש אחד וכולם קשורים קצתם בקצתם וכ”א משלים את חברו, עד שאם יחסר אבר פרטי אחד או גיד אחד הוא מום וחסרון בכל הגויה,
כן כל המציאות והעולמות אין מספר אשר ברא ה’ הם ערוכים ומסודרים כאיש אחד וגויה כוללת וכולם קשורים זב”ז, וכל אחד הולך מהלך השלמות להשלים ולהעמיד הגויה הכללית כאשר ישלימו אברי הגוף את הגוף בכלל,
וכמו שהאדם עקרו הוא הנשמה האלהית שהיא המחיה את כל הגוף והיא המשפעת בו התנועה וההשכלה, ואם תפרד מן הגויה אז כל האברים הם עצמות מתות מפוזרות,
כן האלהות המתפשטת והשופעת אורה וחיותה בכל העולמות היא נפש האדם הגדול הזה, והיא המקשרת כל הגויה הכללית היינו כל העולמות הרבים מראש ועד סוף להיות קומה שלמה וגויה כללית שבה יתראה חכמתו של יוצר בראשית” (רמזי המשכן)

ומכיוון שכל חלקי הבריאה כולם ניזונים מכוח האלוהות, שאין העולם מקומו אלא הוא מקומו של עולם, לא תיתכן סטייה מן המערכת שכלל האחדות חל עליה.

אבל, אומר בלדד השוחי:
“כֵּן אָרְחוֹת כָּל-שֹׁכְחֵי אֵל וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד אֲשֶׁר-יָקוֹט כִּסְלוֹ וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ יִשָּׁעֵן עַל-בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם.”
תיתכן האפשרות שהאדם לא יידע ולא יבין את התלות ההדדית של כלל חלקי הבריאה, ישכח את מקומו בה עקב כך, ולכן יבנה לעצמו חיים תלושים, ללא שורש, עם מבנה רעוע באדמה לא יציבה.. עד שחייו אינם חלק ממארג האחדות השלם, שם האדם עלול לחטוא ולטעות הרבה עקב הבורות ואי ההבנה של אופייה השלם של הבריאה ושל חלקו האנושי הפרטי בה.
מכאן יבוא לו הסבל והייסורים, שהם תוצר של הבורות וההתעלמות מחלקו ומקומו של האדם בתוך התלות ההדדית של כלל חלקי הבריאה.
עוד אומר בלדד השוחי:
“כִּי-שְׁאַל-נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם כִּי-תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי-אָרֶץ הֲלֹא-הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים”
אנחנו מחוסרי יכולת לדעת את השלם, את כלל חלקיו ואת אופן פעולת כוח האחדות, לכן עלינו לסמוך על הזקנים ועל מסורת, על הכתובים ועל ספרי החכמים… הם יודעים.
מהו הדבר המאפשר להם לדעת?
היכולת: “וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים“.
להיות בעמדה של להוציא מילים מן הלב, זהו הסוד של הקשר והידע לאחדות והתלות ההדדית של כלל חלקי הבריאה.
בדיבור מן הלב אין הכוונה בלהיות כנה בשיתוף של רגשותיך.
דיבור מן הלב זהו המקום באדם המכיר בליבו את אלוהים, כיוון שאלוהים שוכן בלב באדם, משם האפשרות להכיר את כוח האחדות והתלות ההדדית שנהפכת למציאות גלויה.
משם המילים שהאדם אומר הופכות להיות “תורה”.
מילים המתארות את המפגש בין אדם לאלוהים, עקב רסיס האלוהים שבלב האדם שהפך להיות פעיל, זהו המקום המאפשר לאדם לומר מילים שיהיו בסיס לקיומה של המסורת.
אדם המכיר את האיכות האלוהית שבלבבו – יידע לבטא במילים נכונות ומדויקות את כוח האחדות האלוהית ואת התלות ההדדית של כלל חלקי הבריאה.
בלדד רואה במקום זה הישג ומעלה גבוהה, מקום השייך למעטים.
בלדד אומר שיש לסמוך על אותם האנשים שהשיגו מעמד מסוג זה ואף ניסחו תורות עקב התפעמות ליבם לצלילים הנכונים.
עוד הוא אומר – שיש להאמין לכתובים ולמסורות כיוון שהם נביעה של אנשי לב מן הסוג הנכון והאמיתי.
מכאן אומר בלדד שלא תיתכן אפשרות של עיוות הדין באלוהות.
ובכך הוא מציע לאיוב לפשפש במעשיו ולבדוק היטב, היכן טעה וחטא, כאשר הוא מגדיר לאיוב את סוג הבורות שמאפיינת ייסורים מן הסוג שבאו על איוב.

סוג הבורות המביא אדם לחטא ע”פ בלדד זוהי תחושת האינדיווידואליות המפרידה את האדם מן המכלול של חלקי הבריאה, וגורמת לו לנתק, למרחק, להפסקת תחושת הקשר והשייכות לתלות ההדדית.
אם האדם מופרד מן הבריאה עקב חווית האינדיווידואליות, הוא בונה צורת חיים של “לא שייך”, לכן הוא פוגע מבלי דעת בצורות חיים שונות ובמצבים רבים בין בני האדם, ומכאן באים הייסורים.

בלדד מציע לאיוב לבחון את הנקודה הזו בתוכו, כיצד התנתק מן האחדות הכוללת עקב מעשיו הדתיים שנבעו ממקום אידיווידואלי שהוא עצמו תוצר של מבנה רגשי של אדם חרדתי, אובססיבי הפועל פעולות דתיות לשם ההצלה שלו עצמו מעונש ממקור לא ידוע ולא ברור.