1- “כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי”
תשובת איוב ותגובתו לגישה אותה מציע אליפז הינה שהקשר הנבואי של אדם-אלוהים הוא אישי..
אמר איוב:
אולי לך אליפז אולי אתה קיבלת שפע נבואי, אך אני – סובל, המגע שיש לך עם אלוהים איננו מהווה פיתרון עבורי, וגם התוכן והידע שיש לך מעת האל, נכון לך ולא נכון לי.. אני עומד בסבלי ועצתך להכין עצמי לקבל מעת האל שפע נבואי, אינו מהווה פתרון למקומי, ולא נותן תשובה למצוקתי.
אף אני מזהה את נגיעת אלוהים בי ורואה את אצבע ההשגחה עלי, אף אני יודע לראות את ההכוונה של האל בחיי, אך אין בדבר להוסיף לי שקט או מרגוע, כי אם להיפך – זיהוי אצבע אלוהים בחיי הופך אותי למדוכא ולממורמר עוד יותר כלפי האלוהות.
2- “מִי-יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי יַתֵּר יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי”
איוב ממשיך לדבר מול אליפז:
השגחת אלוהים עלי מעוררות בי שאלות קשות – אתה הצעת לחקור את הדבר וכך אני עושה, אני שואל ובא בתקווה למענה , אך אלוהים מכה ומדכה אותי..
דרכך – אליפז שלך היא ואין בה להעניק תשובה למצבי.
3- “וּתְהִי-עוֹד נֶחָמָתִי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל כִּי-לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ”
והינה אליפז ידעת כי מעולם לא סטיתי ולא פרשתי ולו לרגע קט מכתבי הקודש ומן המצוות שלהם.
למרות שהלכתי בדרך המצווה – לא ידעתי נחמה ואלוהים נהג בי באופן ההפוך ממה שמציעים הכתובים.. אין בו חמלה עלי על אף שכך נאמר בכתבי הקודש.
לכן דבריך אליפז אינם מביאים נחמה.
4- “זְכֹר כִּי-רוּחַ חַיָּי לֹא-תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב לֹא-תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי”
המשיך איוב את דבריו:
הצטברות החוויות שהאל מנחית עלי, הולכות והופכות למסה דרכן אני חווה ורואה את המציאות, איך אוכל לאחר מסת ייסורים כה קשה להיות חפץ אלוהים ורואה בו תשובה?
לכן הנבואה אינה יכולה להיות תשובה עבורי, כיוון שההשגחה שהיא עצמה שפע מעת האל, איננה מאפשרת לראות יותר מן הייסורים עצמם.
5- “גַּם-אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ- פִּיאֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי”
המשיך איוב:
מר לי מר ואתה אליפז ידעת כי “כל הנביאים–אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין: שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים, לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והם מבקשים הנבואה; וזה הוא שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שיינבאו, כמו שאתה אומר פלוני מתגדל” (רמב”ם, הלכות יסודי התורה ז-ח)
מצבי איננו מאפשר נבואה.
6- “הֲיָם-אָנִי אִם-תַּנִּין כִּי-תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר”
פנה איוב לאלוהים ואמר:
אין אני חלק מן המרכיבים דרכם בראת את עולמך..
(ים – חיוניות היסוד ממנה נברא העולם
תנין – המקום בו חיוניות היסוד יוצאת מן כוח על הפועל ומתחילה להיות מוחשית כאשר היא לוקחת חלק פעיל בגבולות של כל החי היוצר את צורת המבנה והקיום שיש לו)
אתה הוא זה המחייה את כולם “פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן” (תהילים קמ”ה, טז)
אתה הוא המחזיק את גבולות העולם במקומם.
מדוע כך אתה נוהג בי?
7- מקום זה בהתפתחות של איוב הינו עקרוני ביותר, כאן הוא מתחיל לראות את ההבחנה בין “אני” ליסוד המחייה את הבריאה כולה.
הים והתנין (הכוח ממנו העולם נברא – הכוח המחייה כל) זקוק למשמר של אלוהים.
היסוד באדם המייצר בתוכו את זהותו האינדיווידואלית – ה”אני”, מקורו באלוהות, הוא גבוה מאותה חיוניות יסוד שממנה העולם נברא וממנה הוא ניזון.
יש יחסי גומלין בין ה”אני” שמקורו האלוהות לחיוניות היסוד ממנה העולם נברא.
ייתכן כי האדם ישכח את עצמו ויהיה כולו תחת השפעתה של חיוניות היסוד – שם הוא עלול לטעות וליחס לה משמעות אלוהית.
אך אדם המכיר את עצמו ואת שורשיו ששם מקורותיו, הוא בעל יכולת לעבודה עם חיוניות היסוד שם אין הוא מושפע ממנה אלא ניזון ממנה ופועל את רצונו עליה.
אז מתקיימת בו ההבחנה בין שורש הזהות הבסיסית שלו ליסודות מהם נבראה הבריאה.
בשלב זה איוב מתחיל את תהליך הזיהוי של מקום זה, שהלך ונטשטש עקב קיום עיוור ואוטומטי של המצווה וההלכה.
ייתכן כי ייסורים יבואו לאדם לעורר אותו למקום הזה, אך ניתן להגיע לזיהוי של ההבחנה הזו ללא הייסורים.
כאן ממקומו של איוב עקב ההיסטוריה של האופן בו הוא חי, דבר ההופך למשוחה ולמחיצה שייסורים (כפי הנראה) הכרחיים לתהליך המירוק, הניקוי, הטהרה וההכנה למקום אליו האלוהות מכוונת את האדם.