“לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע. יב מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה-שָּׁדַיִם כִּי אִינָק. יג כִּי-עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי”
לאחר פתיחת איוב, כאשר הוא מגולל את מר ליבו אל מול שלושת חבריו, החברים – כל אחד לפי תורו, בא ומנסה להראות לאיוב, ללמד או לשקף לאיוב על סיבות הייסורים ועל הדרך אותה עליו לאמץ וללכת בה על מנת לתקן את עצמו ואת דרכיו, עקב ייסוריו המעידים עליו כי חטא וטעה.
כל חבר עושה זאת על פי שיטתו, ואיוב משיב על כל שיטה ומתנגח איתה באופן ישיר וחזיתי.
כאשר הספר כולו מחולק לשתי מערכות, לשני מעגלים של שיח קשה ומורכב בין איוב לחברים.
במעגל השיח הראשון, כל חבר מציג את שיטתו ואת מקור הסמכות שיש בידו, שעליה הוא נישען ומשם הוא שואב את כוחו לעמוד מול איוב ו”לחנך” אותו דרך השיקוף על הסיבות למצבו.
הראשון להציג את עמדתו, גישתו ומקור הכוח שיש בידו לעמוד מול מצבו של איוב זהו אליפז התימני.
על מקור הכוח של אליפז:
“ וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ
בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים
פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד
וְרוּחַ עַל-פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי
יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע”
כוחו של אליפז נובע מהיותו נביא, המקבל באישון ליל שפע ממקור גבוה. שפע שהופך להבנה וידע ממקור אלוהי.
הוא אף מתאר את הדרך שאותה אימץ בכדי להגיע למקום שם אותו השפע הופך לזמין עבורו.
א- הוא ממתין ללילה (לא ביום)
ב- הוא שוכב על מיטתו וממתין.
ג- מצב התודעה שלו – בנים לא נים… גופו רפוי ותודעתו עירה.
ד– אז – כאשר הכל שקט והזמן עמד מלכת, באה הרוח וחלפה על פניו ודברה עליו בדממה וקול. הוא שומע ורואה באחד.
מקומו של אליפז כמציע תשובה למצבו של איוב, הינה הנבואה. זהו מקור הסמכות שיש בידו, והוא מציע אותה לאיוב כהליך מרפא.. משם נובעת התשובה וההיגיון למצבו, וכאשר רוח אלוהים תבוא על איוב, משם הוא ירווה נחת על מצבו ומשם ימצא את התשובה המרפאה לייסוריו.
אליפז מסיים את דבריו כך: “הִנֵּה-זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן-הִיא שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע-לָךְ.”
את מה אליפז חוקר?
את הידע והתובנה שקיבל מאת הרוח שחלפה על פניו, עת היה שרוי במצב נים לא נים…
אותה הרוח, כאשר נגעה באליפז, היא נגעה בו כשהוא ללא הקוגניציה המודעת, אלא עירום מן ה”שכל הפועל” וחשוף לרסיס אלוהים שבליבו (המיתר הקיומי)
שם הוא יודע לזהות את רוח אלוהים הנושבת עליו ובתוכו.
מקום זה אינו קוגניטיבי אלא קיומי, שם יש פריטה על מיתרי הקיום ומניעה אותם ככינור דויד.
לאחר התנגנות מיתרי הקיום שבלב אליפז, כעת עליו לנסח את ההתנסות למילים ולקוגניציה וזהו תהליך החקירה הבא לאחר ההתנסות הנבואית…
הינה צעדי התהליך:
א- בתחילה אליפז מכשיר את הכלים לנבואה (דרך שנת הלילה)
ב- אז באה הרוח (באישון הליל)
ג- אז אליפז מתנסה התנסות נבואית נטולת קוגניציה.
ד– לאחר מכן אליפז ממשיך לעבוד עם החוויה וההתנסות לזמן רב כאשר המגמה הינה להצליח לנסח במילים נכונות ומדויקות את השפע שפעל על ליבו. המילים חייבות להיות נאמנות להתנסות. זהו תהליך החקירה.
ההתנסות הנבואית אם כן, איננה חדלה לפעול את פעולתה, היא ממשיכה לפעם בנפש אליפז זמן רב לאחר הופעתה, והיא ממשיכה לגדול להתפתח… רוח אלוהים איננה סטטית כי אם מתפתחת.
ההתנסות איננה חד פעמית, היא ממשיכה את עצמה לממדים נוספים ורבים… היא עצמה מאין “זרע”, ותהליך החקירה המתמשך ממנה זהו האילן, שורשיו בנבואה שהוא גדל ומוליד פרי רב.
מן הזווית של אליפז זוהי פעולה חושפנית הנוגעת בשורש הזהות של סודו הגנוז והכמוס ביותר, משם הוא שואב את חיותו.. זהו מקום שאותו הוא מציע לאיוב בדרך להבראה מייסורים חובקי עולם.
מקומו של אליפז אם כן, זהו מקומו של הנביא, וסמכותו מול מצבו של איוב היא הנבואה.
שם הוא נבנה ונסמך על מה שקיבל בנבואה וכיצד ניסח נבואה ל”תורה”.
את התובנות הללו הוא מציג בפני איוב, אך הן פחות חשובות בעיניו, החשוב בעיני אליפז זוהי נגיעת רוח הנבואה בנפש האדם כיסוד פעיל.