1- “אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ. וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר”
המילה “ויען” נאמרת כאשר האדם משיב תשובה בתגובה למשהו נוסף, כאן איוב לא נשאל על דבר.
זהו מצבו של איוב הזועק לשמים, השואל שאלות קשות ביותר על מצבו ומקומו של איוב, לכן פתיחת דבריו של איוב הם ההתחלה של הניסיון להשיב על השאלה הנוראה של סיבת ייסוריו.
הוא העונה על מצבו. מצבו – היא השאלה עליה הוא נשאל.
2- “יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי-יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן”
לוויתן: בכל תרבויות קדם יש תשומת לב מיוחדת, הגדרה ויכולת להביא לשימוש מעשי לצרכים בסוגים שונים, את החיוניות שממנה עולם נברא, את היסוד הראשוני שממנו העולם נברא, מהו אותו היסוד, כיצד באים במגע עימו, מהו אופן פעולתו, מהם האפיונים לתביעת האצבע של כוח זה על שלל גווני המצבים בחיי היום יום.
בכל תרבות קראו לאותה חיוניות יסוד בשם שונה, דוגמאות:
א- הודו: פראנה
ב- סין: צ’
ג- מצרים העתיקה: יאור
ד- המקרא העברי: תנין, נחש רב בריח, נחש עקלתון, לוויתן, ים.
ה- אלכימיה: אתר
ו- בארבעת היסודות: היסוד החמישי (היולי) הממיר את תנועת היסודות מאחד לשני.
ז- יוון: חומר היולי.
אומר על חיוניות זו הרמב”ן בפירושו לראשית פרק א’:
“ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור.
הקב”ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת.
ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון “ברא”; ואין כל ה”נעשה” – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה.
אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל.
והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים “היולי”.
ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן”
במקרא השימוש הרב בחיות הים כדוגמת הדג שבלע את יונה הנביא, התנינים ביאור המצרי, הלוויתן הגדול,
הם כולם סוגי שימוש וביטויים השונים של אותה חיוניות היסוד וכיצד היא נהפכת לפעילה.
ה”ים” – זהו מצב של אותה חיוניות יסוד לפני שהפכה לפעילה.
כאשר הפכה לפעילה, ומוציאה עצמה מן הכוח לפועל, אז היא מכונה בשם של אחת מחיות הים, כדי לבטא את סוג הפעילות שלה.
לוויתן זהו מצב של חיוניות היסוד שם היא מחזיקה את המציאות, מזינה את העולם, מאפשרת הולדה של העולם (“המחדש כל יום בטובו מעשה בראשית” נעשה על ידה של אותה חיוניות יסוד)
על זה אומר הזהר בפרשת האזינו: “אין העולם עומד אלא על סנפיר אחד של לוויתן”.
ללוויתן שישה סנפירים, לחיוניות היסוד שישה ממדים, אחד הם זהו הממד שאותה חיוניות יסוד מכילה, מזינה, ומחייה את העולם כולו.
נחש רב בריח ונחש עקלתון, זהו המצב שם חיוניות היסוד פעלה פעולה שגידרה דבר מה בגבולות, כלומר “בראה” צורת קיום מסוימת, ונתנה לו גבול.
תנינים הרובצים על יאור – זהו מצב ששם חיוניות היסוד נעה בין הלא נראה לעין ולנגלה, בין הנסתר למתהווה.
זוהי המשמעות של מטה משה שהפך לתנין ובלע את תניני מצרים מול פרעה.
היה ביד משה ידיעה על השימוש בחיוניות היסוד שלא הייתה לחרטומים המצריים, ידיעה אותה קיבל מעת האל כאשר נחנך לנבואה.
בחניכת משה לנבואה המטה הופך לנחש וזוהי אחת מן ההוכחות לשליחותו:
“ א וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה. ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה. ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.” (שמות ד, א-ה)
מהו נחש – המניפסטציה של חיוניות היסוד כאשר בראה בריאה חדשה.
מדוע בזנבו – הראש הוא סוף התהליך, הזנב הוא ראשיתו, על משה לאחוז בתחילת תהליך ההתבטאות של חיוניות היסוד, אז הוא שולט בה.
מדוע משה נס מפני הנחש – כיוון שחיוניות היסוד בולעת ומכחידה אינדיווידואליות.
הדג שבלע את יונה הנביא הכחיד את זהות קודמת המתמרדת, יונה מת בחיוניות היסוד – בבטן הדג – כאשר הוא נוסד מחדש על ידי תפילתו (יונה פרק ב) תפילה זו היא המסד לתקומתו.
מדוע זוהי ההוכחה שמשה נביא אלוהים – כיוון שהוא אוחז בכוח שממנו העולם נברא ויש לו יכולת עבודה עם כוח זה, והשפעה עליו. הוא במעמד של בורא בעצמו.
מהי הידיעה שיש ביד משה שאין בידם של חרטומי מצריים:
דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם (משלי ל-יט) ים זהו האין סופיותה של חיוניות היסוד, אניה זהו ה”אני” הקטן, האדם האינדיבידואלי, השט על פני אותה חיוניות, היודע להבחין את עצמו ממנה, המזהה את האופן להיעזר בה ולא להיטמע בתוכה.
“אני” מוצאו באלוהות (אני-יה) זיהוי נקודה זו מאפשרת למשה להיות במקום שם הוא שולט בחיוניות היסוד ואין הוא מתמוסס בה כדוגמת יונה הנביא.
זוהי הידיעה שיש ידו, זוהי ההבחנה שהופכת אותו למשובח ולמובחר מן החרטומים.
חזרה לאיוב:
ייסורי איוב ע”פ חמשת הקטגוריות שצוינו, מכחידות את האופן בו הוא מכיר את עצמו, הזהות שלו עוברת התמוססות והכחדה, הוא מת – ומה שנותר זהו הכוח המחייה המכונה “לוויתן”.
בייסורים מסוג זה – ניתנת האפשרות לאדם לגעת ביסוד הבסיסי ממנו העולם נברא ועליו העולם נשען.
היה מוטב לגעת בממד זה ללא הייסורים המקדימים, אך צד אחד של ייסורים אלו שהם מאפשרים לגעת בבסיס הקיומי הראשון והבסיסי ביותר… ויש בדבר קסם, כיוון שמכאן מתאפשר תהליך השיקום והבריאה החדשה על פי רצונו של האדם החווה זאת.. כאן בסיפורו של איוב עדיין יש תהליך בירור, אך כבר בראשית דבריו הוא נוגע במקומות הבסיסיים ביותר בקיום, ומשם ממשיכה דרכו.
3- “לְגֶבֶר אֲשֶׁר-דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ”
עיקר ייסורי האדם כאשר אין הוא מבין ולא יודע מדוע קרה לו מה שקרה..
כאשר האדם יודע את סיבות האירועים, גם עם הייסורים קשים, אין הם ייסורים יותר, אלא השלמה, כניעה למצב, קבלה מלאה והסכמה למתרחש.
חיסרון ההבנה וההיגיון הם השורש הגורמים למצבי קיום מסוימים להיחוות כייסורים.
4- “כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי”
איוב ידע שיבוא היום שם יקרה לו הדבר שממנו חרד כל ימי חייו, החרדה עצמה יצרה את המציאות הזו…
איוב היה חרד ולא יכול היה להשתחרר ממצוקת החרדה, עד שהיא באה והגשימה את עצמה.
הפחד שליווה את איוב כל ימי חייו, הפך למציאות.
המציאות הסמויה שיש באדם, המודחקת, הלא מדוברת, שהאדם היה מעדיף לעצום עיניו ממנה – היא זו שתהפוך למציאות, אלא אם כן יעצור האדם ויעורר באופן יזום ומודע את הדיאלוג לו האל ממתין, שם אותו הדיאלוג הוא תריס בפני הפורענות.
אם כן – עצימת עין והתעלמות מקשיים ובעיות, זוהי ההבטחה ש”מה שיגורתי בא לי”.
עצירה, התבוננות, העמידה של האדם מול עצמו ללא כחל וסרק, היא העבודה והדיאלוג לו ממתין האל מן האדם.
לעומת זאת: “אמר ר’ יצחק, אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין” (תענית ח-ב)
יש נושאים שמוטב לשומרם בהיחבא שם הם צומחים טוב יותר וללא הפרעה.
5- “לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא-נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז”
איוב “בין הפטיש לסדן”, על “כף הקלע”, אין לו משלוות הרשעים ולא מייסורי הצדיקים (שלהם ידועה סיבת הסבל)
מצב זה מסב אי שקט עמוק שהוא עצמו הסבל.
זהו מקומו של איוב בפתיחת הדברים.