“וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע”
“כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים”
לפני שנכנס לתוך השיח בין איוב לחבריו, אותו השיח שאלוהים ממתין לו, נתבונן שוב בסיבה המרכזית מדוע אלוהים “נטפל” לאיוב, ומה הוא מוצא בו שמזמן עליו כאלו ניסיונות.
איוב הוא אדם חרדתי ואובססיבי, הוא חש שמשהו אינו כשורה, אך אין הוא יודע לדייק את מה שאינו כשורה, לכן הוא משתמש בדרכים הידועות עליהן הוא אמון, הן הדרכים של הפולחן הדתי והקפדנות ההלכתית, אל מנת שיוכל להתמודד בכלים אלו עם חיסרון השקט הפנימי המציק.
אין בהלכה או בפולחן פגם, מה שהופך את העשייה לפגומה זהו סוג המוטיבציה לקיימה.
יותר מכך האופן והסיבה של איוב לקיום הפולחן הדתי – שגויה.. הוא משתמש בפולחן הדתי כדי להגן עליו מחרדה סמויה שאין בה ממש (ילדיו מעולם לא חטאו ולו פעם אחת) ובכך הוא פועל פעולות פולחן ריקות, ללא הכוונה הראשונה שנותנת קיום והצדקה לפולחן או להלכה.
כלפי העולם הוא נראה “צדיק”, כלפי שמים הוא אומר משתמש בשם שמיים לשווא בכל פעם שהוא מקיים את הפולחן.
כלפי העולם הוא דמות לחיקוי, כלפי שמיים הוא ביזיון.
נקודה נוספת – כאשר אדם משתמש בהלכה או בפולחן ממוטיבציה שגויה, שאיננה הולמת את כוונת הפולחן, הוא פוגם בעצמו ובעולם עקב האפקט המתמשך שיש לקיום הפולחן באופן בשגוי.
לאיוב היסטוריה ארוכה של עשייה קלוקלת שאיננה מקיימת את ההלכה באופן הנכון.
לפולחן ולהלכה יש כוח. אלו מעשים ריטואלים בעלי ממשות חזקה שיש להם אפקט על העולם. לעשות אותם לאורך זמן ממקומו החרדתי של איוב, פוגע בעולם, אינו משיב למצוקת איוב ואף מעמיק אותה… הצפייה להשקיט את החרדה דרך הפולחן, למעשה מעמיקה את החרדה לעומק רב יותר.. עשייה דתית לא נכונה, עלולה להזיק ולפגוע במקיים שלה. מוטב לא לעשות מלעשות באופן שגוי.
השגיאה של איוב היא הצפייה למצוא בפולחן “כדור הרגעה” לחרדה.
כאשר שטן בוחן את איוב, הוא בוחן את מעשיו.
כאשר אלוהים בוחן את איוב הוא בוחן את ליבו.
לכן שטן מלכתחילה לא מוצא באיוב כל דופי.
אך אלוהים אינו שבע רצון מאיוב, והוא בא להעביר את איוב מהלך שעינינו בנית מקומות פנימיים החסרים באיוב.
סוג המבנה הפנימי של איוב היא סיבת ה”עונש”.
הדינאמיקה הרגשית של איוב והמקומות החסרים במבנה האישיות שלו, הם אלו המביאים לו את האסונות, ולא העשייה שלו מול העולם.
הקונסטרוקציה הפסיכו-רוחנית של איוב זקוקה לשינוי רוחבי.
ה”איך” שלו זקוק להתבוננות ולתיקון, ולא מה שעשה… האופן בוא הוא עשה, המקום ממנו יצא לפעולה היא זו הדורשת תיקון.
סוג ה”אמונה” של איוב אף היא בעייתית…
אדם חרד אינו מאמין, אדם מאמין אינו חרד.
ואיוב זהו אדם חרד, לכן אין אמונתו שלמה, אלא העמדת פנים עם סוגסטיה עצמית מול המעמד החברתי שהוא עצמו לשם השקטת המקום החרד המצפה לאסונות.
חרדה מן הסוג של איוב מלמדת על מבנה פנימי חסר.. חסרה חוליה מסוימת בקומת האדם של איוב, ושם נובעת התחושה שמשהו מעוד בסיסי איננו במקומו, איננו בסדר…
הפיצוי למקום החסר זוהי עבודה כלפי העולם שמגמתה להשלים את החוליה החסרה על ידי פעולות המחפות על החסר… לכן מול העולם, הוא יראה “צדיק”…
כיוון שהחוליה החסרה באיוב זהו היעדרותו של אלוהים בקשר הישיר מול איוב, והעמת פנים דתית, חברתית, חינוכית – כי קשר מסוג זה כביכול קיים, מכאן נובעת ההתעוררות של אלוהים על איוב..
לאורך זמן זהו מבנה שייפול, ולמזלו של איוב – היה זה אלוהים עצמו שבה לטפל במורכבות זו.
טעותו של איוב אם כן, זהו בסוג הפתרון שהוא מצא לעצמו, שהיה פיתרון שגוי ללא הזיהוי המדויק את אופייה של המורכבות הפנימית שלו, שהיא זו המחייבת נגיעה מסוג שונה שאינו קשור כלל לפולחן או להלכה.
היא מחייבת התבוננות וחקר עצמי, ידיעה עצמית ועבודה פנימית של האדם על עצמו.
ועל זה אמר הכתוב: “הבא להיטהר מסייעין בידו” (שבת קד,א)
נמצא אם כן, שמציאותו הפנימית של איוב טרם האסונות שפקדו אותו, היא מציאות של סבל וייסורים. הוא כבר חי חיי צער וייסורים. האסונות שפקדו אותו אינם אלא המשכיות ישירה והתבטאות נאמנה לייסורים שהוא חווה לאורך שנים זה מכבר. מציאותו הפנימית יצרה את האסונות כך שלא היה בהם הפתעה לאיוב.. מכאן יש לשאול על מקומה של השגחת האל, מי יצר את מציאותו של איוב? איוב עצמו או השגחת האל? על כך במהלך הפרקים הקרובים.