יא וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ. יב וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה. יג וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד.
ממקום זה באו חבריו של איוב הבאים לנחמו וכאן מתחיל הדיאלוג שאלוהים מכוון אליו.
זהו דיאלוג המתקיים תחת השפעתו של שטן, שהוא מחולל סוגי הייסורים שבאו על איוב, תחת רצונו והכוונתו של האל.
שלושת החברים אינם מזהים את איוב. השתנו תווי פניו, קווי מתאר גופו השתנו, הוא לא איוב אותו הכירו..
הסבל משנה את פני האדם ואת מתאר קווי גופו.. כעת פניו חרושי קמטים, עורו בלוי, עיניו שחות טרוטות, גבו כפוף, שיניו צהובות..
מראהו זקן, קמל. גופו פולט את ריח הריקבון והמוות.
נראה כי לא נותר מאיוב אותו זכרו, ולו דבר אחד.
מהלך שבוע, יום וליל הם ישובים שותקים מול מה שנותר מאיוב.
מה ניתן לומר, איזו מילים ניתן להשיב על מצבו.
נחנק גרונם, נשימתם כבדה, ראייתם נטשטשה ופסקה. דמע אחת נותר בקצה עינם ומשם לא זלגה, לא נתייבשה, נותרה חמה.
לעיתים נפגשו דרך זווית העין, בבושה, בחוסר אונים מול מראהו של חברם שאיבד צלם אנוש, ולא נותר ממנו קו ממה שהיה בעבר איוב הידוע החכם.
ליבם נדם, פסקה הפעימה, השתוממה דעתם, פסקה תחושת הזמן מול ריח המוות וסופו.
לעיתים ניסה חבר לפתוח פיו, לומר דבר מה, דבר שיפיח את שקט הצורב.. אך יבשה ונצרבה לשונו, הפכה כבדה ודממה.
ניסו להביט אלו באלו, ויבשו. בושו המילים, חדלו ולא יכולו.
“כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד”.
רטט גופם, רעדו איברי גופם, אולי טעו במבוקשם לבוא ולנוד ולנחם חברם.
בא הבקר וירד הערב, דבר לא זז מלבד עורו הזב של חברם.
יום חולף ועוד יום עובר וליבם לאט חוזר ופועם ומוצא את מקומו מול אתגר השאלה שעל פניו.
כיצד לומר ומה לומר מול עומק ייסוריו, מי יהיה הראשון לפרק את חומת השתיקה.
הם מנסים לאגור כוחם ואולי להגות עברה, אך רק אנחה עמוקה מצליחה לבקע את אימת הדממה.
“כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד”….
הדממה מדברת ורועמת, קשה להסתגל לשאגתה, דממה מחרישת אוזניים בדרישתה למענה על מראהו הנורא של חברם.
“אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ. וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר”
נעתקה נשימתם והממה דעתם, הייתכן כי שמעו נכון.. כל איבריו שחונים וקמלים, רק קולו נותר כפי שהיה , רק צלילי קולו שהיה שבור, הותיר את זיכרונם מחברם איוב על האיש והדמות שהיה.
קולו היה לדבר היחיד שהזכיר את זיכרון מראהו שאבד.
לשמוע את קולו חיזק את חבריו והשיב להם את דמם ונשימתם.
“אכן זהו איוב אותו זכרנו, אלמלא שמענו קולו לא היינו יודעים כי אכן איוב חברנו הוא”.
אנחה קלה באה בהם לשמע הצליל של קולו המוכר.