ו וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. י הֲלֹא את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. יא וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יְהוָה.
1- הכתוב מלמד כי יש מחזוריות קבועה שעל פיה בני האלוהים (המלאכים) באים להתייצב אל מול בוראם ולתת דין וחשבון על פועלם כפי התיחום והטריטוריה שנקבעה להם על פיו של האל.
לכל בן אלוהים יש גבולות ברורים ומוחלטים על מה הוא ממונה.
וכך גם לשטן (שאף הוא נכנס לקטגוריה של “בן אלוהים”)
2- מהי טריטוריית האחריות שעליה שטן ממונה: וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.
עניינו של שטן לשוטט בכל הארץ ולחפש את אותם המקומות באדם ששם האדם אינו הולך בדרך הישרה, ששם אדם סטה מדרכו, ששם אין פיו וליבו אינם שווים.
3- השטן אם כן, זהו מלאך שהוא הממונה לדייק את דרכי האדם, לשקף לאדם היכן טעה, היכן סטה מדרכו.. הוא זה הממונה מעת האלוהים ליישר את דרכו של האדם דרך קטרוג שאינו מבלי בסיס… הבסיס לקטרוג של שטן, זוהי הסטייה של האדם מדרכו, דבר שיחייב את התיקון דרך אירועים שישקפו לאדם היכן הלך לאיבוד לעצמו.
כלומר: לא תיתכן מציאות ללא שטן, הוא זה הבוחן את האדם על דרכו, על ליבו, על היושרה והנכונות של הדרך.
ללא השטן, יש בעולם מקום לשקר. השטן אחראי על כך שה”אמת” תהייה מבוססת ומושרשת על יסודות מבוררים.
הוא זה האחראי לתהליך הבגרות והיציאה מן הכוח לפועל של היסוד העמוק שבאדם.
ללא שטן – יש שקר, יש אפשרות לדרך עקומה. הוא זה המראה לאדם את טעותו ומשקף לו את אותם המקומות המחייבים מן האדם התבוננות חוזרת ודיוק אוטנטי וישר יותר ביחס לאמת הפנימית שלו.
לכן – שטן אינו דמות נגטיבית ולא שלילית, להיפך – הוא זה הבוחן את רמת האמיתות שבאדם וללא דיוק זה של אותו השטן הפועל, הבוחן והבודק את האדם, האדם ילך לאיבוד ולא ימצא את דרכו.
(דמותו של שטן הפכה להיות “דמונית” ו”שטנית” שבשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה, עד לרמה ששם הוא הפך ל”אנטי כרייסט” ע”פ הנצרות או לדמות ההפוכה בכוחה לאלוהות, ה”סיטרא אחרא” – הצד האחר הנוגד את אלוהים… אך דמותו של שטן בספר איוב, מראה על דמות הכרחית לשם דיוק הדרך של האדם בהצלחה שלו בתיקון דרכו, דמות הפועלת ומגשימה את רצון האל במדויק ואינו חורג מן הרצון האלוהי במקצת)
4- השטן מעצמו אינו מוצא כל דופי באיוב, עד שאלוהים בא ומעלה את איוב כדמות שיש לבחון אותה..
אלמלא היה אלוהים מעורר בהתפעלות גאה את “עבדו איוב” מול השטן, לא היה השטן בעצמו מעורר שאלה על איוב, שהוא עצמו עושה את כול פעולותיו ע”פ הספר ברמת דיוק מוחלטת, כך שלא ניתן למצוא באיוב (ע”פ מעשיו) כל דופי… הוא “מושלם”.
5- לכן – סיבת הייסורים הבאה על איוב, איננה בסיבת שטן, אלא בסיבתו הישירה של אלוהים. אלוהים אם כן, הוא סיבת הייסורים, הוא המכונן המעורר את מהלך הייסורים שיבוא על איוב.
6- אלוהים מגדיר לשטן את גבולות הפעולה שלו, מה מותר ועד לאן… לכן שטן אף הוא אינו עצמאי אלא מביא דבר משם אומרו, כלומר עושה ופועל את רצונו של האל מן הייסורים שהאל מעוניין להעביר את איוב בהם.
סיבת ייסורי איוב אם כן, נעוצה באלוהות בעצמה.
7- מה הוא רצונו של האל מאיוב, מדוע האל מסב על איוב ייסורים כה קשים, מהי סיבתו של אלוהים במהלך זה?
“ לֹא עַל-זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד” (תהילים נ,ח)
” לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא-בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה. רוֹצֶה יְהוָה אֶת-יְרֵאָיו אֶת-הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ.” (תהילים קמז, י-יא)
אין לאלוהים רצון בפולחן מחזורי, במקיימי קלה כבחמורה נטולי האהבה וקשר הישיר לאלוהות.
אין ערך להלכה ללא קשר ישיר באלוהים, עשייה סיזיפית נטולת אהבה וקשר לאלוהות הופכת לסיבת החטא. פולחן ללא רגש הדבקות והאהבה אינו אלא ריטואל מרוקן מן התוכן שלו עצמו.. דבר היוצר באדם ובעולם את האפקט הפוך מן הכוונה הראשונית של משמעות הפולחן או המצווה וההלכה.
אלוהים לא רוצה את כל אלו, הוא מבקש את אלו המייחלים לחסדו.
אלוהים מעוניין באדם שדרכו מתאפשר קשר וחיבור בין שמיים לארץ, אדם המכשיר את עצמו כמקדש לאלוהות. אדם שהוא בית מקדש. אדם שניתן למצוא אותו כמאפשר חיבור אלוהים אדם.
איוב מראה כי עשה את חצי הדרך הראשונה של קיום כל חוקי הפולחן וההלכה, אך חסר הוא את האהבה, את האפשרות לקשר אדם – אלוהים, לכן בא אלוהים ומעורר את כל היבוא עליו לשם הכשרת הדרך לקשר וחיבור מסוג זה.