א אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. ב וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. ג וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם. ד וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם. ה וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים.
על דמותו של איוב:
תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, אך אינו עושה טוב, אינו יוזם פעולה טובה בעד האחר, אינו בעל חסד יזום..
הוא איש הפולחן וההלכה, קלה כבחמורה. איש אשר החרדה התמידית מוליכה אותו.. הוא חושש תמיד מחטא ועונש בלתי צפוי שיבוא ויתרגש עליו. הוא מגן על עצמו בפולחן קבוע “כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים”…
אין לו שקט, הוא לא נהנה ממה שיש לו, מן השפע העצום שיש לו, הוא חיי בחשש תמידי ועקב כך הוא הופך להיות איש דקדקן וקפדן על המצוות וההלכות.
בזכות הקפדנות היתרה, היא זו המזכה אותו ברכוש רב.
הוא מדויק ועושה את כל פעולותיו על פי הספר, על פי מה שכתוב, לכן הוא מצליח… והצלחתו – אף היא מדויקת להפליא “וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת” (כנגד עשר ספירות בלימה, שלוש עליונות הן הבנות ושבע תחתונות הם הבנים)
הוא כל כך מחושב עד שהצלחתו חובקת את הדור כולו “וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם”.
אך כל זכויותיו וגדולתו איננה נחוות על ידי איוב בברכה אלא כעוד נושאים שיש לפחד מהם.
גדלותו היא קללתו – הוא חי בפחד תמידי ומנסה על פי מצוות ההלכה אותן הוא מכיר, לדחוק את האסון האפשרי ממנו הוא חושש תמיד “וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים”.
ילדיו, חיים טוב ממנו ונהנים מן הקיים. כיוון שיש להן עושר רב, הם נהנים ממנו, אך לא ברהבתנות, לא בצרות עין כלפי בני הבית, לא בתחרותיות ולא בקנאה – להיפך “וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם”…
ילדי איוב אנשים טובים, משתפים את בני הבית, חיים באחדות, חוברים זה אל זה.
זוהי זכות וההצלחה לאיוב על כי חינך דור ערכי.
ילדיו אינם נגועים במחלה של אביהם, מחלת החרדה והקפדנות היתרה ממה שהעתיד אולי צופן.
מכאן שהמציאות הפנימית של איוב מזמנת וממציאה לו את האסון ממנו הוא חרד: סוף מעשה במחשבה תחילה.
“אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ” – ארץ עוץ, מלשון עצה. הארץ בה גר איוב זהו מקום הדורש את העצה הנכונה, את ההכוונה הנכונה. עצה שגויה תגרור עימה קטסטרופה, ומצבו הנפשי של איוב מקדם עליו עצה קשה מנשוא.
בנוסף יש באיוב את הישרות ואת התום, שתי איכויות המאפשרות לאיוב בשלב מאוחר יותר בספר, לעמוד בבדק הבית היסודי, להצליח בבירור הנכון של הייסורים שבאו עליו עקב המידות שציינו למעלה.
יש בו קוטביות של איכויות המזמנות אסון, עם נטייה מובהקת לאובססיביות דתית, מול יושרה ונכונות לגעת באמת הפנימית ולעבור את תהליך הבירור, התיקון, הגדילה וההבראה.