האיכות הבסיסית של מגנזיום: יחסים הרמוניים, שלום, יצירת עולם שיש בו הרמוניה.
שלום והרמוניה אמתיים, מתאפשרים כאשר האדם יודע את ערכו האמתי.
זוהי דרגת התפתחות התלויה ביסוד הקיומי (המיתר הקיומי) שהפך מודע ופעיל, ויצר אורח חיים הנובע ממנו. אורח חיים שהביא לבירור האיכות שמייחדת את האדם.
בירור זה מביא לידי הגדרת ערך וידיעת הערך של האדם את עצמו..
ידיעה שהיא עצמה בעלת שורש עמוק במציאות, שרוחות וסערות החיים לא בקלות יעקרו שורש זה.
כאשר האדם יודע את ערכו, יודע את עצמו, מכאן מתאפשר לו לחוש בנינוחות מול אדם נוסף בעל ערך ששונה משלו, שאולי אך ניגודי אליו באופן דיכוטומי.
אדם המכיר את ערכו, לא נבהל מקונפליקט, דעות וגישות ההפוכות לו.
אדם היודע את עצמו אינו נבהל ואינו מוסט מעצמו ומדרכו כאשר פגש מציאות השונה ממנו.
הוא נותר יציב, אך יציבות זו איננה מספיקה.
ככל שהכרת ערכו גדלה, כך מתפתחת בקרבו היכולת להכיל ולהיות בעצמו מופרה מגישות שונות הסותרות את ערכו, וזוהי מעלה גבוהה ביותר.
ככל שאדם מכיר בערכו, הוא מבוסס באחדות (המיתר הקיומי, שורשו מן האחדות)
באחדות הכל קיים בהרמוניה, האחדות בנויה מן הפסיפס של גווני קיום רבים, שייתכן כי כאשר חלקי האחדות יפגשו זה את זה, הם יחושו את זרות והשונות.
גדילתו של המגנזיום, הינה בידיעת הערך המוחלט שיש לו, של מקורותיו של מה שהוא..
אז המפגש העם השונות, קלה ומפרה.
אם כן – דרך ההתפתחות של המגנזיום, הינה בצורך להכרת ולהגדרת הערך העצמי.
מגנזיום צעיר, שאינו בטוח בעצמו, באיכויותיו, במקורותיו… נוטה להסתגר, לרצות לברוח מן העולם, לא להיות בעולם… כיוון שכל מפגש עם עולם יוצר בתוכו קונפליקט, ומזעזע את אי הידיעה הפנימית של ערכו (שיש לו ממנה – אך במידה מועטה)
החוויה שלו את העולם: עולם אגרסיבי, לוחמני, קשה, מחרחר ריב ומדון. עולם של יריבויות החסר את האהבה והשקט וההרמוניה.
מגנזיום צעיר נוטה להיות מכווץ.. גופנית ונפשית, עקב התחושה שאין לו מקום להיות בו.
לכל מקום ללשם הוא מסתכל, הוא רואה נוקשות, קונפליקט, ריבים ומדון…
עבור טיפוס מגנזיום – המפגש עם עולם מסוג זה, אינו מאפשר למגנזיום לחיות בו, זהו עולם שמערער אותו לחלוטין… עקב הזיקה העמוקה שיש למגנזיום לכוחה של האחדות שממנה באה ההרמוניה.
כל אלו באים כדי לאתגר את יסוד מגנזיום בנפש האדם, להבשיל לחדד מול עולם קשה, נוקב ואגרסיבי. מהי זהותו וערכו “מאין אתה ולאן אתה הולך” (אבות ג-א)
בתחילה של דרך הדבר יביא לידי נוקשות יתר, אולי אף לוחמנות שאינה פרופורציונאלית (כפי ששכיח לראות בבני הנעורים, שזהו פרק חיים בו יסוד מגנזיום גדל בתאוצה)
לאורך תהליך המאבק שהוא מנת חלקו של יסוד מגנזיום, האדם באופן הדרגתי יגבש את סוג הנגיעה האוטנטית בנפשו, משם תתפתח מאוחר יותר ההגדרה העצמית, ומשם הערך העצמי, ומשם היכלות להיות בעולם הזה, ולראות בו מקום ובית מקום שניתן לחיות בו.
אם כן – מגנזיום בוגר שואב את כוחו מן האחדות, שהיא נודעת לאדם כחלק מאיכויות המיתר הקיומי שבלב.
השאיפה הינה להרמוניה, אך בתחילתה של דרך האדם בעולמו, הוא עלול לחוות את ההיפך הגמור ומשם לגדול ולהתפתח להגדרת הייחודיות וערכה.
שם אין עוד אפשרות כי אדם או מציאות השונה ממנו, תערער את יסודותיו, המקום שגדל מגנזיום מבין כי והדיכוטומי וההופך ממנו (שקודם יצר לו קושי עצום) מעשיר והכרחי לשם השלמתו שלו עצמו.
הדגרה האחרונה והגבוהה של מגנזיום, הינה שמה שהיה בנעוריו “אויב”, בבגרותו הופך ליסוד הכרחי להשלמתו….עקב החיכוך שיש עם אדם השונה ממנו וכיצד אותה השונות מחדדת את ערכו וחלקו בפסיפס של האחדות.
מגנזיום בריא אם כן – יודע ומקבל כי לכל חי יש מקום, כל אדם לגיטימי, כל דרך חיים חשובה. ואין בכל זה מלהוריד או לגמד את ערכו וחשיבותו.