” כֹּה אָמַר יְהוָה אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם-יְהוָה” (ירמיהו ט –כב,כג)
האם הפסקת פעילותה וניוונה, של בלוטת התימוס, בגיל כה צעיר (18) הכרחית מן הזווית הביולוגית?
מדוע הבלוטה מפסיקה את פעילותה?
מהן ההשלכות הביולוגיות של הפסקת פעילות זו?
הפסקת פעילותה של בלוטת התימוס בגיל צעיר יחסית, מהווה “תעודת עניות” לאדם.
זוהי העדות הביולוגית שהאדם עמד מלכת, שהפסיק את תהליך האבולוציה האישי, שלמענו ובעבורו, הוא פה.
עצירת פעילותה של בלוטת התימוס, מראה ומשקפת כי שם נעצרה ההתפתחות של אותו האדם (האנושות ברובה המכריע)
אם האדם היה ממשיך את תהליך ההתפתחות שלמענו הוא כאן, לדבר היה עדות ביולוגית דרך המשך פעילותה של בלוטת התימוס.
מכאן שדרגת הקיום של רוב בני האדם, נותרה בגיל ההתבגרות ואף למטה מזה (בכיוון שבגיל 18, היא עצרה את פעילותה)
בלוטת התימוס שהיא זו המגיבה ללמידה של האדם את נסיבות חייו וההסתגלות למצבים חדשים, היא מלמדת על דרגת ההתפתחות שאליה האדם הגיע, דרך הספקת פעילותה שלב חיים מסוים.
ההתפתחות הרצויה:
התפתחות של ה”אני” על שלל רבדיו. כאשר בכל שלב חיים יש אתגר חדש ושונה לביטוי של ה”אני” וכיצד הדבר מוצא את ביטוי באופן מעשי.
השינוי הביולוגי מכריח שינוי באדם בחוויית ותפיסת ה”אני” שלו עד לסוף גיל ההתברגות.
מסוף שלב גיל ההתבגרות, המשך ההתפתחות תלויה באדם לבדו.. בו לבדו…
כאשר לקיחת יוזמה אקטיבית לצרכי אותה ההתפתחות – זהו המהלך הקיומי גופני שתוצאותיו, בהמשך תפקודה של בלוטת התימוס.
מכיוון שברוב בני העולם, הבלוטה עצרה את תפקודה, מכאן אנו למדים שהאנושות כולה עצרה את התפתחותה. וההתפתחות הטכנולוגית איננה תשובה ואף לא פיצוי, העונה של סוג ההתפתחות ההכרחי לאדם.
ההתפתחות של אנשים רבים מגיל 18 ומעלה, וההישגים שהשיגו בחייהם: בנייה של עסקים, הצלחה באקדמיה, מעמד חברתי עקב פרסום תקשורתי, הישגים ספורטיביים וכו’. כל אלו אינם בהכרח הישג אמתי, אלא המשך מקומו ההתפתחותי של האדם ממקום הנער ואולי עוד קצת.
כל הישגי התרבות והאדם בזמננו, אינו אלא המשך של האיכות האבולוציונית שם נעצר האדם, ולא התקדם (גיל ההתבגרות)
התפתחות אמתית: כשאר האדם ממשיך את תהליך ההתהוות של ה”אני” שלו, שחייב לעבור כל כמה שנים מטמורפוזה בתפיסה העצמית, וחוויה האישית.
מרחב ההתפתחות של ה”אני” ע”פ 12 שלבי החיים:
1- שלב 6 – “אני” ביחס לעולם התופעות והטבע, מגיל שנה עד לגיל 5 בערך:
זיהוי איכות ה”אני”: הזיהוי של הילד כיצד יש בתוכו איכות אינדיווידואלית שדרכה הוא מתייחד, שיש בו איכות ההופכת אותו לייחודי.
בשלב זה חווית ה”אני” הינה בחילותיה, והעולם מהווה שיקוף ומראה לאותה האיכות, כאשר האדם – ילד, מגיב לעולם, מגלה את העולם דרך הגילוי האישי.
2- שלב 7 – “אני” ביחס לחברה, מגיל 5 עד לגיל ההבשלה המינית:
בשלב זה ילד לומד את איכות ה”אני” שלו, דרך חיכוך ומשחק עם בני גילו, דבר המפעיל את “כוח הדמיון”, כוח שמשמעתו לחיים הבוגרים – דרמתי… ליכולת היצירה וההגשמה עתידיים של היכולות שיש בו.
3- שלב 8 – “אני” ביחס לעצמי, מגיל ההבשלה מינית ועד לסוף גיל ההתגרות בין 18-20 בערך:
חווית ה”אני” בשלב זה עוברת גיבוש דרך החשיפה לזהות המינית, עם יכולות גופניות המגדירות את איכות הנפש של האדם.
בשלב זה ה”אני” של הנער/ה זקוקים לשיקוף חברתית, דרכה הם מגבשים תכונות אופי קורקטיות, דרכן הם זוכים להגדרה אישית, להרחבה של איכות ה”אני”, לגיבוש מבנה הזהות נכון נער/ה. תכונות האופי המתגבשות בשלב זה, צריכות ואמורות להיות בהתאמה ולתאר את איכות הנפש העמוקה, להיות ביטוי ישיר לאיכות זו.
זהו שלב עקרוני ביותר. שבסופו כמו שראינו, בלוטת התימוס נעצרת בתפקודה.
דבר שקורה עקב שלבים קודמים שלא גובשו דיים.
4- שלב 9 בגרות ראשונה, ו10 הזדמנות שנייה, “אני” ביחסי גומלין עם העולם, לוקח חלק פעיל בצרכי האבולוציה של העולם. מסוף גיל ההתבגרות עד גיל 60 בערך:
בשלב זה על האדם (עם גדל נכון) לחיות על פי קו החיים שלו כפי שנגינת הלב מכתיבה.
כל מה שהיה עד כה, היה הכנה ל”דבר האמתי” שם האדם יחיה את תבונת הלב, ניגון המיתר הקיומי שבלב.
אם חי ע”פ אותו הניגון, הוא ממשיך את תהליך האבולוציה הפרטי שלו, דבר יהיו לו תוצאות ביולוגיות בהמשך פעילותה של בלוטת התימוס.
למשמעות אותה הדרך יש אדוות שהעולם כולו מושפע ממנה.
5- שלב 11, זהו שלב הזקנה, מגיל 60 בערך עד לסוף החיים, ה”אני” מביא פרי, שהוא תוצר של המסע של האדם בעולמו, פרי הנותר בעולם כצוואה לדור שיבוא.
אם אדם חי נכון עד שלב זה, ה”אני” שלו איננו פרטי יותר, אלא עולמי ואוניברסאלי.
דבר המביא עימו תבונת קיום עמוקה שחורגת מזמן וממקום.
בקרבו של אדם זה, בלוטת התימוס לא פסקה להיות אקטיבית מעולם.
מכאן שהחייאת בלוטת התימוס, זהו “סוד הנעורים”.
ניוון שלה יביא למחלות ולמוות, החייאה שלה יביא לחיים, יצירה, הגשמה והתפתחות.
על הדרך להחייאת בלוטת התימוס:
אין לדבר פרקטיקה קונקרטית, כיוון שאין בדבר מכניזם אוטומטי. למעשה דפוסים המתאפיינים במחזוריות, הופכים לאנטי טזה לתהליך ההתעוררות דרכו בלוטת התימוס קמה לתחייה.
יש המציעים תהלכי נשימה (פראנה ימה יוגית) ויש המציעים תזונה נזירית קשה לתרגול, יש המציעים מדיטציות וסוגי טיפולי מגע ויש המציעים נזירות מתבודדת.
כל אלו לא יועילו לנושא זה של החייאת התימוס.
מכיוון שכל מכניזם ריטואלי איננו עוקב אחר צרכי ההתפתחות הרלוונטית של ה”אני” ואיכויותיו.
ההחייאה של בלוטת התימוס, תלויה באוטנטיות של הקשר שיש לאדם לעצמו (לליבו)
והנאמנות לאיכות הלב שיש לו.
ההגשמה של קולות הלב
ההתפתחות של האדם למקום ממשם הוא יודע לשמוע ולהבין את אדוות הלב, במובן הפרקטי, המעשי.
לדינאמיקה זו אין כללים, איך יש בין אנשים מכנה משותף בתהליכים אלו, כיוון במדובר בלב האדם, יש בין כולנו מכנה משותף – אך ייחודי לכל אדם, ומכיוון שיש מכנה משותף, ניתן להיעזר אחד בשני בדרך זו.
דרך המשתנה באופייה ובצרכיה כל כמה שנים, היא דרך עדינה, קשובה, ואוטנטית.
אם האדם הולך בא, הוא הולך את תכליתו, אז הדבר משתקף כמו כן בהתעוררות בלוטת התימוס, ובשמירה על רוח הנעורים החיה, התוססת והמתחדשת (רוח הנעורים, אגב, איננה אותה הרוח בכל שלב חיים, היא עצמה מתפתחת, ואיננה נותרת ברמת גיל ההתבגרות, כפי ששמה מציע)