מטרת המאמר: להראות את סוג ההיגיון כפי שהוא נוסח המאמר הקודם “בלוטת התריס – סינכרוניזציה רגשית”.
המחלה נוסחה בשמה על ידי ד”ר האקארו השימוטו ביפן ב1912, לאחר שהציג ארבעה מקרים זהים של נשים בגיל העמידה, בהופעה הסימפטומטית ובהליך ההפרעה של הבלוטה – בגודל הזפק ובאפיונים הקליניים, מכאן נקראה המחלה על שמו.
צעד ראשון, הגדרת הארכיטיפ של הפתולוגיה המרכזית, הצדדים השונים של המחלה ומשמעותם:
1- מחלה אוטואימונית, מערכת החיסון, מסיבות שאינן ידועות דיין ברפואה הקונבנציונלית, מזהה את תפקודי בלוטת התריס, כגורם עוין שיש לתקוף.
ארכיטיפ לאופייה של המחלה האוטואימונית:
האדם אינו רוצה להיות בשדה חיים מסוים. האדם היה מעדיף לא להיות, אך הוא שם והוא מחויב בהתמודדות שאין הוא רוצה לקחת בה חלק, ולכן הדבר מתרגם בתוכו להליך של הרס עצמי.
ההרס העצמי – הינו סביב הקומוניקציה הרגשית.
האדם אינו יכול ולא מעוניין להיות בתקשורת רגשית, מול גורם נוסף.
קיימים סוגי נתיבים רגשיים שהאדם אינו יודע לבטא, הם נותרים ברמת המאווים, ברמה של תחושה וחוויה פנימית שאיננה מתוקשרת, אך מודעת לאדם.
מכיוון שהאדם מוצא שאין בכוחו להוציא לפועל את כוחות החיים שיש בתוכו, כמו שהיה רוצה, הדבר הופך לדינאמיקה של הרס עצמי.
2– עקב ההליך האוטואימוני, ייתכן כי תיווצר דלקת בבלוטה, לאור הליך של תגובת יתר חיסונית.
ארכיטיפ דלקת משמעותה: מאבק, מלחמה וקונפליקט.
המאבק הינו בצורך לבטא רגשות ובכוח נגדי הגורם לאדם תחושת הדחקה ודיכוי.
3- זפק, גוייטר: נפיחות של הבלוטה, שעשויה להגיע לממדים קיצוניים ביותר, ולגרום לחסימה של קנה הנשימה או הלוע. תופעה זו הינה ביטוי למאמץ בבלוטה לייצר את מה שהיא אמורה לייצר, לאור הקשיים בתהליך הייצור, קיים מאמץ של התאים בבלוטה הגרם לעיבוי ברקמת הבלוטה.
ארכיטיפ הזפק: מאמץ יתר להצליח להתבטא באופן האוטנטי, הנכון לאדם.
קיימים באדם שני כוחות, האחד הרוצה להתבטא והשני (מחוץ לאדם – כפי חווייתו) הגורם להדחקה.
המאמץ המביא לתגובת גוף מסוג זפק (גוייטר) זהו הצורך והרצון להתבטא באופן אוטנטי ומדויק, כאשר האדם אינו מוצא את הדרך לדיוק האוטנטי. הוא קרוב או ליד הדבר, אך לא בדיוק. מכאן מאמץ היתר.
כמו כן – יש באדם תכנים שהיה רוצה לדבר אותם, אך הם קשים, כואבים אולי אף טראומטיים, שלא ניתן לומר אותם במילים, אלא בזעקה. שהיא עצמה ללא הכישורים לדבר את תוכנה, מעבר לביטויי הכאב (לרוב מדובר בטראומה)
צעד שני – הגדרת המשמעות של הסימפטומים הקלאסיים של המחלה.
1- כדי להבין את משמעותם ואת תוכנם.
2– כדי לדעת להתמקד בסימפטום האישי המציק ביותר, שהוא האינדיקטיבי למצוקה המרכזית שהביאה את האדם לכדי חולי מסוג זה. זוהי הנקודה החשובה ביותר, כיוון שזיהוי הסימפטום הקשה והמציק, משקף את סיבת הופעת המחלה.
הסימפטומים הקליניים המרכזיים בהשימוטו, ומשמעותם:
א- עייפות: עייפות הינה תוצר של עבודה ומאמץ המביאים את האדם לצורך נוח, זוהי אינדיקציה למאמץ גדול שהעייפות היא רק תוצר וביטוי שלו.
מהו אופיו של המאמץ, וביחס למה הוא?
יש להתמקד בזמנים ביום ששם העייפות היא החזקה ביותר.
עייפות בבקר: היסטוריה של מאמץ להתחיל את היום. התחושה של מה חופן בחובו היום, אם מה האדם עומד להתמודד, מביא לעייפות. דבר שהוא תוצר של היסטוריה שקדמה למצב זה, עקב התמודדויות רבות ומתישות שהביאו לשחיקה.
עייפות בצהרי היום: קושי להתמודדות בעת ה”מאבק” עצמו, כאשר מעוררים סוגי הקשיים והקונפליקטים, אז האדם הופך להיות עייף. זוהי עייפות של היסטוריה של מאבקים, בעת שהם מתרחשים.
עייפות של ערב, סוף היום: עייפות לאור הסיכום וחשבון הנפש של האדם, על היום שהיה, היום חווה. האדם מסתכל אחורנית על היום שהיה והופך להיות עייף, עקב סוגי ההתמודדויות שאולי לא מצאו את פתרונן.
עייפות לילה, עייפות שאיננה טבעית: עייפות שהיא תוצר של תכנים שהאדם מכיל בתוכו, אך לא קיבלו עיבוד ותשומת לב (תת מודע) ולכן הם בוקעים בלילה.
עייפות שהיא באותה המידה כל היום: שחיקה עמוקה של יכולת העמידות, עקב היסטוריה ארוכה של מאמצים.
ב- קור: תחושת קור לא טבעית זוהי אינדיקציה של מצב שהיה בעבר בתנועה, וכעת התנועה הטבעית הולכת ופוחתת, עד לעצירה.
קיפאון זהו שלב קיצוני יותר, והוא סמן לרגש המרכזי שמאחורי תחושת הקור – פחד וחרדה המונעים תנועה טבעית.
מאחורי תחושת הקור אם כן, יש חווית פחד, המביאה לעצירת תנועת החיים, לשיתוק.
מיקום תחושת הקור בגוף – חושף את סיבת הפחד:
קור בידיים: חרדה לעשות דברים קונקרטיים, אולי ביחסים, אולי בעבודה וקריירה. חרדה בביטוי האישי.
קור בכפות הרגליים: חרדה מן המשמעות של לטעת שורש ולהראות עקב כך, קביעות, רצינות, יציבות, אחריות. דבר המוביל לפחד.
קור בכל הגוף כולו באותה המידה: חווית חרדה ושיתוק הגורמת לעצירת תנועת המערכת.
ג- האטה מטבולית, השמנת יתר ללא קשר לתזונה ולכמות הקלוריות: הגוף נוטה לאגור, המצב מלמד על תהליך של אגירה. תהליך האגירה מתרחש כאשר האדם איבד את תחושת הביטחון העתידית שלו. אז הוא חוסך ואוגר לעיתות צרה ומצוקה.
הסימפטום מבטא חוסר אמון בקיים, וצורך להבטיח את העתיד דרך אגירה של משאבים.
ד- ירידה בתפקודי כבד, עלייה בכולסטרול, שיבוש בהפרשות אנזימים מן הכבד למערכת העיכול: כאשר הכבד מראה סימנים פתולוגיים, זהו סימן לצבירה ולהיסטוריה ארוכה של תחושות ורגשות נגטיביים, ללא פורקן או פיתרון, שהאדם חי איתם והופך עקב כך למריר וכעוס. דבר שאדם לא מוצא לא פיתרון. אז הכבד מגיב ביציאה מאיזון בתפקודיו.
לכן – אם בחולה השימוטו זהו הסימפטום המרכזי, הדבר מצביע על היסטוריה ארוכה של כעס ומרירות, ויש לברר ביחס למי ומה קיים מצב זה.
ה- כאבי ראש: זהו סימן למגמה באדם למצוא פתרונות כלשהן למצוקות שלו, דרך היגיון ושכל (ה”רכב” במודל המרכבה) דרך שאיננה אפקטיבית דיה, לכן הראש כואב.
בדרך כלל כאבי ראש זהו סימפטום מקדים בהשימוטו, להתדרדרות של ריכוז, זיכרון ויכולת חשיבה. דבר המלמד על אותה הנקודה, אך ברמה עמוקה יותר מכאבי הראש שהיו קודם.
ו- כאבי שרירים: מערכת שלד שריר, הינה המערכת המוציאה מן הכוח לפעול, את הרצון (במובן העקרוני הבסיסי והעמוק) לכן מיקום כאבי השרירים בחולי השימוטו, מלמד על המקום שם הרצון לא הצליח להגשים עצמו באופן הנכון, דבר שהביא למצוקה הקיומית ולבסוף למחלה.
ז- יובש בעור, העור מאבד את הלחלוחית הטבעית שלו, הוא הופך לפחות גמיש דבר המתאפיין ביובש. הגמישות מחייבת לחלוחית, כשהיא איננה, העור הופך קשה יותר ויבש:
עינינו של העור, ביצירת תיחום וגבול לאורגניזם האנושי, לכן עור שיבש למד על אדם שהתאמץ רבות לשמר לעצמו גבול מול העולם. הוא במצב דריכות תמידית לשמור על התיחום מול העולם, ברוב המקרים הדבר אינו עולה טוב, והוא מוצא עצמו נחדר (מן הזווית הרגשית) שוב ושוב. דבר המוביל לשחיקה במקום שם האדם אמור להגן על עצמו מפני עולם קשה, גס ואכזרי (בחוויה של אותו האדם)
ח- עצירות, האטה של מערכת העיכול: אינדיקציה להצטברות של חוויות שאינן ניתנות להבנה, על משמועתן ותוכנן. דבר שאינו “בר עיכול” – בדרך כלל מדובר במצבים שהאדם חווה אותם כטראומה ראשונית, עלייה מצטברות כמו תל, עוד ועד חוויות שאינן מעוכלות, עקב העצירה בזמן של דבר משמעותי שכל עוד והוא איננו מעוכל, הכל עומד על עומדו.
יש לברר עם האדם, מהי אותה החוויה הראשונית שהאדם חש אותה כטראומה לא מעוכלת.
ט- האטה בקצב הלב: הלב הוא עיקר האדם, מושב המיתר הקיומי. האטה לא טבעית של קצת הלב, מלמדת על איבוד יכולתו של האדם לבטא את המהות הפנימית שלו, כמו שהוא מכיר ורוצה, דבר שיש מאחוריו היסטוריה ארוכה, לכן הסימפטום מלמד על הדרך שהאדם כבר עבר, ביחס לתחושת אי ההצלחה ובקושי לבטא מהות בחייו האישיים או מקצועיים.
י- איבוד הכוח המיני – ליבידו: סימן לשחיקה בזהות זכרית או נקבית, עקב נקודה ראשונית של גיבוש זהות מינית שלא התבררה דיה בגיל צעיר, לאור העייפות של התמודדויות החיים, נשחקה החוויה של הזהות הזכרית או נקבית, ומכאן ירידה בליבידו.
אפשרות נוספת: כאשר האדם בדריכות של “מלחמה” – כפי המקום שהוא חווה זאת, הדבר הראשון להקריב את עצמו למען המאבק זהו הליבידו, המחייב כוח ותחושת שחרור מסוימת שאיננה.