מערכת אנדוקרינית, אנדו – פנימית, קרינית – הפרשה.
מערכת בלוטות (ואברים) האחראית על וויסות המבנה כולו, על כול רבדיו.
1- וויסות פנימי: גדילה, בנייה של רקמות עצם, שריר וכו’, שינה, טמפרטורה, מצא – רעב וכו’
2- וויסות ביחס לסביבה החיצונית: בשיתוף עם מע’ העצבים – תגובות ליחסים בין האדם לסביבתו. וויסות של נוזלים, אנרגיה, יחסים לאקלים וטמפרטורה, יום ולילה, קור וחום.
3- וויסות המבנה בנטיות המטבוליות שלו ביחס לתנודות הנפשיות: כגון האיזון המטבולי ביחס לתחושות לחץ (בלוטת האדרנל) חרדות (בלוטת אדרנל, תירואיד עם קשר לאצטרובל)
המערכת האנדוקרינית אחראית על האיזון התמידי של המבנה הגופני, נפשי – מול הצרכים הרבים של האדם להתפתחות הגופנית, להתאמה של האדם למציאות משתנה, וכן – לצרכים נפשיים וכיצד המבנה כולו שומר על איזון עקב כך.
על תהליכי האיזון המערכתי (הומיאוסטזיס, עם החוץ והפנים) אחראיות שתי מערכות:
המערכת העצבית הרכב – בשיטת “המרכבה”) מערכת מהירה, עם קשר ישיר של תאי עצב לאיברי הזיקה (עור, שריר וכו’) הקולטים, מעבירים מידע למוח לעיבוד ולתגובה.
כאשר המערכת האנדוקרינית איננה ישירה כמו קודמתה, היא פועלת דרך ההפרשה לזרם הדם, את חומרי ההשפעה שלה (ההורמונים מיוונית όρμή “להפעיל”) וכך – זרם הדם הוא זה המהווה את דרך ההעברה של ההורמונים, מן הבלוטה (או כל מקום הפרשה אחר – אברים מסוימים) לאיבר המטרה של ההורמון (כגון הפרשות הורמונים מבלוטת יותר המוח להתפתחות של עצמות)
הדם אם כן (זרם החיים, התלוי בלב) הוא זה שאחראי לשינוע של ההומונים בגוף כולו.
המערכת האנדוקרינית פועלת על פי מעגלי פידבק – חיובי ושלילי, שיש יותר מתי, הייצור וההפרשה פוחתת, כאשר חסר , הייצור וההפרשה גובר. (הכלל הדואלי ממנו מושפעת המערכת כולה)
יש תוצאות הורמונאליות היוצרות אפקט למשך תקופות ארוכות, כגון הורמון הגדילה והקשור בהתפתחות מבנה העצם. ויש הורמונים הפועלים מיידית והאפקט שלהם, אף הוא פוחת במהרה.
חלק מתנודות אלו קשורות לנטיות מולדות באדם (שלבי חיים 1 עד 4, ע”פ שיטת 12 שלבי החיים)
ויש תנודות מהירות מאוד הקשורות לאיזון האורגני ביחס לסובב, כגון בלוטת התריס והאדרנל.
התנודות המהירות יותר של המערכת האנדוקרינית, קשורות באופן ישיר יותר לדינאמיקה הקיומית אותה האדם חווה (המושפעות בדרך כלל משלבי חיים מאוחרים יותר, משלב 6 ומעלה – ע”פ שיטת 12 שלבי החיים)
מכאן ההשפעה של מצבי החיים המשתנים על ההפרשות ההורמונאליות.
כמו כן – יש רקמות מקומיות של איברים (שאינן בלוטות הורמונאליות קונקרטיות) המפרישות הורמונים כחלק מן הפעילות הפיזיולוגית של אותו האיבר, כגון טסטוסטרון באשכים לייצור הזרע (יש להורמון זה משמעויות מערכתיות רבות, מעבר לנושא ייצור הזרע)
גסטרין המופרש בקיבה הקשור לתהליכי פירוק המזון ושפעול האנזימים לעיכול.
לפטין המופרש מרקמות שומן ולוקח חלק תחושת רעב ומטבוליזם של פירוק שומן.
ההורמונים המופרשים מאיבר, קשורים לתפקוד הפרטי שלו, וכן לקשרים שיש לו עם שאר אברי הגוף, כאשר ההורמונים מהווים דרך קומוניקטיבית בין האברים.
הורמונים אלו נלמדים ביחס לאופיו של האיבר.
כאשר בלוטות הורמונאליות, מהוות מרכז וצומת עם איכות עצמאית, לנושא התקשורת הפנימית, וכן לשמירה על ההומיאוסטזיס הקבוע של צורכי המערכת.
בסדרת המאמרים הבאים נעסוק במשמעות ההופעה הסימפטומטית של פתולוגיות במערכת האנדוקרינית.
דרך עבודה זו, נרצה לברר ולעמוד על השאלה הבאה:
האם המערכת האנדוקרינית היא זו האחראית על השינויים הביולוגיים בגוף האדם?
האם היא זו שהאחראית על האיזון והיציאה מאיזון, ובכך יש להתייחס אליה, כגורם ישיר לחולי, דבר המוליך למסקנה הקלינית, כי אם בלוטה מסוימת היא זו המהווה סיבה לחולי, הרי שבה יש לטפל.
או שהמערכת האנדוקרינית, איננה “אחראית” – אלא שהיא מערכת תגובתית בלבד למישורים רגשיים, מחשבתיים או רוחניים באדם, ביחס לסביבה החיצונית והפנימית באדם.
כך שכאשר היא חלתה או מעורבת בחולי סיסטמי יותר, אין היא הגורם והסיבה, אלא התוצאה.
ואם נמצא חולי בצד מסוים במערכת האנדוקרינית, שהוא תוצאה של גורמים אחרים, מה תהייה הדרך הנכונה לטיפול במחלה ובסימפטומים?
וכיצד ניתן לזהות ולדעת מה היא הסיבה שהביאה לחולי האנדוקריני.
המסקנה האפשרית היא: אם בלוטה הורמונאלית חלתה ויצאה מאיזון, כגון היפר או היפו תיאוריד, דבר שיש לו משמעויות קליניות רב מערכתיות, הדבר הנכון יותר תהייה להתייחס למה שמזוהה כסיבה ליציאה מן האיזון.
בסדרת המאמרים הקרובים, נבחן את השאלות הללו וכיצד מתמודדים איתן, ומהי הדרך להגיע למסקנות הקליניות, עם ההיבטים הרגשיים המשתקפים מסוג החולי והסימפטומים המבטאים את הדבר שיצא מאיזון.