לא ייתכן שיבוא הגעגוע, אלא אם כן האדם ידע את אותו הדבר שהפך לחלק ממנו, ואותו הדבר הלך ואיננו, והוא הרחיק מאוד מן האדם, והותיר בו חלל וריק על דבר מה שאבד, על דבר מה שהיה חלק מן האדם, חלק טבעי ואורגני. חלק ששייך למהותו, לחוויית הבית והשייכות, של האדם.
וכעת אותו חלק אורגני לאדם, הלך ואיננו, והותיר מאחוריו שובל של זיכרון חי. זיכרון אינטימי שאין להכחיד ולא ניתן להאמיר בשום גורם זר, זיכרון וודאי, זיכרון שלא ניתן להכחיש ולשכוח על אף הזמן החולף.
יש כי עצם הזמן החולף אף מעורר ומחדד את הזיכרון של אותו הדבר שהיה חלק מן האדם וכעת איננו.
הגעגוע מהווה חבל שאינו נראה לעין, לאותו הדבר שהיה חלק מן האדם (או שהאדם היה חלק ממנו)
רגש זה מהווה עוגן, ואף מצפן המכוון את האדם אל המקום שם חוזרת האחדות בין האדם לדבר שניתק ממנו.
הגעגוע אף מותיר סימני דרך, באמצעות גווני ריח, טעם ומראות, שתמיד יעוררו את האדם להמשיך ולקוות לאחדות שהייתה בעבר, וכעת איננה.
כל עוד קיים הזיכרון, קיים הגעגוע.
הגעגוע נשען אם כן על הזיכרון.
יש שהזיכרון הינו רגשי, לאור התנסויות העבר, ויש כי הזיכרון הינו אורגני. האדם נולד עם זיכרון אורגני שאותו הזיכרון הינו חלק מן המבנה הגופני והנפשי של אותו האדם
סוגי הגעגוע: יש לגעגועים סוגי ביטוי שונים.
לגעגוע יש מקורות כמיהה שונים. לכל באר כמיהה יש שם אחר המבטא את המקום בנפש האדם שמשם מבצבצת הבאר עם זיכרון המים החיים שהיו שם בעבר וכעת נלקחו מן האדם.
הינה כמה דוגמאות:
1- געגוע הינה הזיקה הנפשית לדבר קונקרטי שהיה מנת חלקו של האדם בעבר, וכעת איננו:
א- ילד שיצא לטיול שנתי, יש לו “מחלת געגועים” (homesickness) הביתה:
זהו געגוע עמוק ביותר בנפש בילד, המבקש לשוב לחלל הבטוח, הידוע, המוכר, המגן.
חלל רחמי, שם הילד חש שייכות מוחלטת, ביטחון מרחיב, נינוחות המאפשרת אף לכעוס.
ב- נער ונערה עם געגועים לאהוב\ה שעדיין לא נימצא:
נפתח בנפשו של הנער, המקום ששם קיים זיכרון וודאי שאין לא צידוק עדיין במציאות הקונקרטית, לבת זוגו – אותה האחת הממתינה לו, השייכת לו, שלו לבדו. (כמו כן בנפשה של הנערה) ונפשו יוצאת אליה. ויש כי הגעגוע והזיכרון כה חזקים עד כי הם מבלבלים את נפשו של הנער, הוא הלך וטעה, והלך וטעה שוב. אך זיכרון והגעגוע היה לו למצפן שכיוון את צעדיו.
ג- געגוע של איש מבוגר לימי נעוריו:
זהו געגוע לחוויית החיות, לתחושת ההתחדשות, לרעננות הגוף ויכולת העמידות. זוהי תחושת הגעגוע לימים בהם בחירה, חופש, וצמיחה המתרחשת מאליה הייתה טבעית ולא חייבה מן האדם כוונה או מאמץ.
הגעגוע הינו לתחושת זכותו המולדת של האדם, ליצירה, לחופש, לבחירה, לעצמאות.
זהו הגעגוע למקום ששם האדם חש עצמו חי, נושם, חווה את ההווה של הזמן החולף ללא מצוקה או כאב.
זהו געגוע האופייני לאנשים רבים החשים זיקה לתקופה בחייהם ששם היה חופש ופתיחות.
ד- געגוע לאדם קרוב שהלך לעולמו:
געגוע זה, הינו לאור האחדות ששרתה בינה לבינו, כמו שהיו גוף אחד. וכעת הוא הלך לעולמו, והיא נותרה מאחור, מתגעגעת. חצי ממנה נלקח, חצי שהיה היא ממש נלקח ואיננו, ונותר החלל.
חלל ובתוכו זיכרונות הגעגוע.
2- כיסופים, זוהי המשיכה המגנטית ל”מושג”, רעיון וערך.
כיסופים זהו רגש עמוק מן הגעגוע.
בשעה שגעגוע זהו רגש המכוון לזיכרון של דבר מה קונקרטי. הכיסופים הם הכמיהה למושג, לערך, לאידיאל, ליסוד אמונה.
ככל שעוצמת הכיסופים חזקה יותר בנפש האדם, יש בכוחה לגשר על המרחק בין מקומו של האדם היודע את חוסר והחסך, ליצור ולממש את אותה המציאות הנחשקת.
הכיסופים זה “געגוע” פעיל, אקטיבי, המסוגל לשנות מציאות שנראית בהווה כמו שהיא מוחלטת ובלתי אפשרית לשינוי.
א- כיסופים לעצמאות:
קיימת באדם ידיעת העצמאות. הכיסופים הם לאור היעדרות העצמאות. הכיסופים הם מגמת נפש האדם להשיב לעצמה את זכותה הקיום הבסיסית שלה לעצמאות, לעצמה לכל אותם האנשים השייכים לאותה הקבוצה או הלאום.
ב- כיסופים של העני לעושר:
העני החש את הכיסופים למצב קיומי “עשיר”, חש את זכותו לחיים רחבים (עושר) ולא צרים (עוני)
ג- כיסופי הגלות: “לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב” (ר’ יהודה הלוי)
הזיקה של ישראל לארץ, למולדת האבות, חזקה מכאב הגלות.
זיקת ישראל לארץ המובטחת משמרת בחובה את זיכרון ההגשמה המלאה של חיותו של האדם. הארץ המובטחת מהווה רעיון וזיכרון לאפשרות לאותה ההגשמה, והכיסופים לארץ ושיבה למולדת, הם היו לכוח שהביאו את ישראל לארץ המובטחת. אך אותם הכיסופים עדיין לא מצאו מנוח, כיוון שיש את השיבה למולדת ויש את ההגשמה של חיי האדם במלואם, בשיא הדרם – ואפשרות זו עדיין עומדת ואיננה, והכיסופים למולדת ולארץ המובטחת עדיין עומדים בעיינן וממתינים שהכיסופים יחצבו ויהפכו את חיי האדם לדבר למלאים
הכיסופים מהווים את הגשר המאחד לבסוף את החלקים שנפרדו וחזרו על האחדות.
3- ערגה, איננה אדוות רגש, אלא קול נביעה מן היסוד העמוק ביותר באדם.
“כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.
צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים לְאֵל חָי:
מָתַי אָבוֹא; וְאֵרָאֶה, פְּנֵי אֱלֹהִים” (תהילים מב- ב,ג)
זהו ניגון וזמר נפשי שאינו שייך לתנאיו ולתנועת העולם הזה.
זהו ניגון לב האדם שהחל להתעורר ולהיות מודע.
מודע לאובדן ולחוסר הבסיסי שקיים בליבו, שאין לא תשובה או מענה בתוך תנועת העולם.
זהו קול קדום המפעם את לב האדם, על מקום הנביעה, על הבית, על המקורות שם האדם שייך לאחדות, פועל עימה, חי ונושם אותה.