כליות ט”ו, שלבי ההתפתחות ז’ – ארכיטיפ ק”ח

י – בן ששים לזקנה: החכמה

“מפני שיבה תקום: יכול אפילו מפני זקן אשמאי תלמוד לומר, זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה” (קידושין לב,ב)
מכאן שזקן אינו שייך לגיל הכרונולוגי, כיוון שזקן זהו אדם בעל חכמה, שרכש חכמה.
ברכישת חכמה האדם הופך וזוכה לתואר “זקן”. יש אדם בא בימים שאינו ראוי לתואר חכם, ויש אדם צעיר בגיל והוא חכם אמיתי, כלומר זקן.
מהו הקשר אם כן, בין הגיל הכרונולוגי לזקנה כמו שמקובל לחשוב?
ההקבלה לנושא הגיל הכרונולוגי, קשור לתהליך הביולוגי המתרחש בתקופה זו של חיי האדם, ששם הגוף נחלש, מאט משמעותית את יכולת התנועה שלו, הכול הופך איטי יותר.
הגוף מתחיל לאבד כוחות ואיכויות שהיו לאדם העבר.
הגוף עובר תהליך דעיכה הדרגתי המחייב את האדם להיות זהיר יותר, ומודע יותר לתנועותיו, אם חלילה ייפול וישבור את עצם הירך, הדבר במקרים רבים מוביל למוות.
כל אלו הם ביטוי פיזיולוגי לאיכויות הנפש הדרוש כתנאי להשגת החכמה.

בכדי שאיכות חכמה בנפש האדם, תגדל ותתפתח, יש צורך בזמן רב, הזמן החולף הוא עצמו פונקציה הכרחית להתפתחות החכמה. כיוון שחכמה גדלה, ומחייבת זמן של הבשלה, בהירות, היווכחות, בירור בין דקויות שקשה לראות בחטף. חכמה יודעת לעצור ולהישאר עם דבר מה לאורך זמן עד לנקודה ששם דברים מתבהרים. חכמה אינה ממהרת, אינה קופצת למסקנות, אינה נחפזת לדבר, ואינה זקוקה להודיע על ממצאיה. חכמה אינה מתווכחת ואינה מתנצחת כנגד דעה שונה.
אדם זקן אינו תבוסתן, למרות שאינו נלחם.
אינו מובס למרות שהוא כנוע.
אינו זקוף קומה או בעל חשיבות, למרות בהירות דעתו וראייתו המפוכחת.
אינו זקוק לכבוד או מעמד, למרות איכותו המתבדלת, שהיא חכמתו.

התפתחות נכונה של גיל זקנה מובילה להתרת ההיצמדויות השונות לנושאים שבעברו של האדם, הוא היה בעל להט ותשוקה כלפיהם.
הלט ותשוקה, הם מאפייני הנעורים, הם כוחות המובילים אדם בשלב ה”רדיפה” רחוק, לשם ההגשמה.
אך גיל הזקנה, באופן טבעי, תשוקה להט ואש היצרים הנובעת מן הגוף (עם שיתוף של תכונות אופי מולדות) פוחתת מאופן משמעותי ביותר.
אולי האדם המזדקן לא יוכל לשכוח ולהניח מקומות ששם זוכר את עצמו עם הלהט, כיוון ששם חש חי וחיוני. אך התפתחות נכונה מובילה את האדם לוותר על כל מה שבעבר אדם היה מוכן לשים את כל כולו על דבר מסוים.
ההיצמדות של האדם לדבר מה, מביאה לידי הזדהות עמוקה של האדם עם אותו הדבר. במקרים רבים באמצעות אותה ההיצמדות האדם זוכה בזהות, בשייכות ובכבוד הקשורים לקונטקסט של נושא ההיצמדות (כגון היצמדות לזהות דתית, פוליטית, מעמד חברתי, “שם” שהאדם עשה לעצמו וכו’)
אם אדם מזדקן נכון, כל סוגי הזהויות שהייתה בהם תשוקה ולהט ומובילים להזדהות ולהיצמדות לנושא חיצוני ושהאדם אימץ לעצמו, חייבים לנשור כמו קליפה מעל האדם המזדקן.
אדם החופשי מהיצמדות, זהו אדם המשוחרר מכבלים רבים, והוא בעל איכויות של “זקן”, והוא חופשי.
יש בו נינוחות, יש בו חלל הפנוי להתבוננות, יש בו סובלנות אין קץ.
אין הוא מאיץ בתהליכים, אין הוא שואף לסיים והגיע לאיזה קו גמר.
אין בו תחרות, ולא השוואה של עצמו מול דבר מה.
הוא פשוט ונינוח, ולכן אינו מזוהה עם דבר ואינו בולט עקב כך.

תכונה זו אינה הכרחית לגיל זקנה, אך הגיל עצמו מאפשר אותה אם האדם אכן התפתח נכון.
אם לא התפתח נכון, גיל הזקנה מביא עמו חרדה עמוקה על חיים שחולפים והם לקראת סיומם, דבר המוביל לתלות וצורך באחיזה נחושה עד לסימביוטית עם גורמים סביבתיים דרכם האדם חש ביטחון.
זקנה מובילה להתפוררות של מה שהיה פעם יציב, לכן זקנה מביאה עמה חרדה עמוקה והזדקקות לגורמים חיצוניים דרכם האדם חש יציבות וביטחון.
זקנה בשלה, מביאה בצידה כניעה עמוקה, וויתור עמוק. לא מתוך תבוסה, אלא מתוך השלת כל אותן הזהויות שהיו בעבר לבושים על האדם, וכעת אין להם רלוונטית יותר.
מקום ההתחדשות של הזקנה (התחדשות מרעננת) זהו התפתחות חווית הכניעה ומובילה לזניחת כל היצמדות לכל דבר ונושא – שם קיים החופש.

סיכום:
אין כל קשר בין נושא הגיל לאיכויות אלו, יש אנשים צעירים בגיל אשר הם חכמים עם עומק עצום, עקב קניית האיכויות של הזקן.
וזקן מסוג אותן האיכויות זוהי מעלה גבוהה במיוחד.
זקן (ללא גיל כרונולוגי) רגלו האחת בתוך החיים ורגלו השנייה מחוץ לחיים.
יש בו מעורבות שאינה מתערבבת עם מאורעות העולם. מכאן השקט והנינוחות.
יש בו שלווה.   עקרונית: אדם צעיר בגילו הכרונולוגי, אם הוא מתפתח והולך בכיוון הנכון, עליו לשאוף ל”זקנה” בגיל צעיר.