1- כל עוד והאדם חי, יש תמיד תחושות גוף שהוא יהיה מודע להן.
חיסרון בתחושות גוף רגילות, מלמד על ניתוק של האדם מעצמו, לרוב לאור חוויה קשה או לא נעימה, ש”זרקה” את האדם החוצה מעצמו.
2- רוב תחושות הגוף שהאדם מודע להן, תלויות ברמת העוצמה והאינטנסיביות שלהן. קיימות תחושות גוף כל הזמן, גם בשעת שינה. אך המגע איתן, וההבנה של תוכנן ומשמעותן, מצריך מן האדם דרגת קשב, תשומת לב, וחיבור לעצמו. קשר וקשב זה לתחושות הגוף הוא זה העומד בבסיס ההתפתחות של “אינטליגנציה רגשית”.
הגברת תשומת הלב לתחושות הגוף, מודעות להן, קשר אליהן, והבנת משמעותן מהווה אחת מן הדרכים הפשוטות, הטבעיות, הנגישות והמידיות להתפתחות של ה”אינטליגנציה הרגשית”.
3- ככל שהקשב של האדם מתעורר ועולה לתחושות הגוף, כך גם יעלו ויתעוררו מצבים שונים, אירועי חיים שונים, שהאדם לא עיבד עד הסוף והם הפכו לסומאטיים (גופניים, פיזיולוגיים).
לכן מודעות לתחושות הגוף היא דרך המאפשרת מניעת תהליך סומטיזציה, המוביל בסיכומו של יום לחולי.
מובן וברור שכל תחילת תהליך של קשר ומודעות למה שהיה סמוי או גופני יותר, מתחיל בקושי וחיבור לכאב שהפך לגופני לאור חיסרון הכלים לעבוד עם מה שהתרחש בחיי האדם.
אך עם קצת אורך רוח וסבלנות הקושי חולף ותהליך נכון ובריא ימשיך את המהלך.
4- החיבור של האדם לתחושות הגוף, ולהבנת משמעותן, מהווה תהליך מכין מקדים לדרגת היכרות עמוקה יותר של האדם עם שורשו האותנטי, העמוק, היציב שממנו נובעת הברכה לאדם.
זוהי דרך המובילה להיכרות עצמית שיש עמה תהליך הבראה עמוק מנושאים רבים שהאדם נושא עמו.
5- תהליך הבראה זה אינו בהכרח “רפואי”, במקרים רבים. תהליך זה מלמד את האדם לרכוש תפישות עולם הנכונות יותר לאיכותו האותנטית, כגון: תפישת עולם של נתינה ללא תנאי, במקום אגוצנטריות רווחית. או תפישת עולם של מתן מקום לאחר במקום מאבק ש”כולם יראו אותי”.
בתהליך הבראה זה, ה”אני” של האדם גדל מקום שם הוא מבין כי עולם טוב יותר ייטיב עמו עצמו.
כמה דוגמאות לתחושות גוף רגילות ולרגש המתחבא בהן:
א- אדישות המובילה לאכזריות:
מהו דיבורו של רגש זה, מה הוא אומר?
“אין לי שום קשר לדבר זה, הדבר הזה, הוא זר לי”
ככל שאדישות הופכת לעמוקה יותר, הדבר מוביל לאכזריות, לניכור רגשי, לזרות מול כאבו של האחר.
הגוף משקף מצב זה בקור, בקיפאון (מן הניתוק הרגשי לאור סבלו של האחר, הקיפאון הוא האינדיקציה שסבלו של אחר נוגע באדם, אך האדם נותר מנותק) העור חיוור ומבריק בדרך כלל.
אכזריות לסבלו של האחר, בסיכומו של יום עושה סומטיזציה בלב האדם וכלי הדם (כמובן שיש סיבות נוספת ורבות לחולי באיברים אלו, אך אכזריות הנה אחת מהן)
ב- אימה, חרדה עמוקה:
דיבורו של רגש זה –
“יסודות שהיו יציבים בתוכי, התערערו לחלוטין, חשבתי יש לי אדמה, כעת אני חושש שהיא איננה”
קיפאון, כמו שדם לא זורם, תחושת קור. ככל שקר יותר – זוהי אינדיקציה אפשרית לאימה הגורמת לחוויית שוק וטראומה. הקור מהווה סמן לעצירה של תנועה טבעית במערכת.
פחד על כל גווניו מוביל לתחושת רעד בגוף (לעתים רעד מלמד על התרגשות, אך גם בהתרגשות המובילה לתגובת רעד, יש אלמנט של פחד מאחוריה)
ג- בושה, כלימת הפנים:
דיבורו של רגש זה –
“כיצד קרה לי שנתגלה בי לאור יום, צדדים כל כך שונים מן הזהות הידועה שלי בעולם”
לעתים סומק בפנים, מבטא בושה. כאשר הסומק ברור ואינטנסיבי, הדבר מלמד על רגש אינטנסיבי, חי, נושם, דבר המוביל לתגובות פיזיות של דופק לב מהיר, הזעות, ונשימה מואצת.
אם חווית הבושה, כלימה, מתבטאת בחיוורון בפנים, זוהי אינדיקציה לסוג של העדפה להיעלם, לא להיות נוכח ברוב בושה (“כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים” (בבא מציע נח, ע”ב)
התכווצות או התרחבות כלי הדם, בעיקר בפנים (פנים הביטוי לאישיות האינדיווידואלית, לייחודיות של האדם, לכן בחוויית הבושה והכלימה, הפנים מגיבות)
ד- גועל:
דיבורו של הרגש –
“נפגשתי עם איכות שהיא באופן קוטבית שונה ממני”
חווית גועל ממשהו, גורמת לתגובה בקיבה, עשויה לגרום לעווית של רפקלס בחילה או הקאה. גועל ממשהו גורם לכיווץ. האדם מכווץ בתוכו כדי למנוע ממשהו שהוא אינו סובל להיכנס לתוך הטריטוריה הנפשית שלו. לכן העיכול מגיב לתחושת גועל.
ה- געגוע המוביל לערגה:
דיבורו של רגש זה –
“יש בי חלק שהוא אני, אני הוא – שנילקח ממני. יסוד ממני אבד, נותק, אני חסר כעת חלק יסודי בי”
געגוע מוביל לערגה, שזהו רגש עמוק יותר מגעגוע.
רגש זה מהווה ביטוי לדבר מה שהיה בערב, שידוע לאדם, ונלקח ממנו, וכעת האדם חסר במשהו עמוק שהוא חלק מעצמו ממש.
תחושות גוף עם כאב, לעתים כאב מתוק, לעתים כאב חד מפלח את הלב, הדבר תלוי במידה של הזמן שחלף ממועד הניתוק מן הדבר שנלקח.
כאב בדרך כלל החזה, לעתים בזרועות, לעתים בגב תחתון. מבטאים את הסומטיזציה לגעגוע וערגה. כאב גופני המבטא געגוע בא בדרך כלל, בריתמוס של גלים קבועים במהלך היום: כל שעה גל של כאב מפלח את החזה (למשל)
ככל שאדם קרוב יותר לעצמו, רגש של ערגה יציף את ליבו. ערגה לקולו של ה”אדון”, היושב בלב באדם.
ו- דאגה:
דיבורו של הרגש –
“אין לי ביטחון ואמונה בעתיד שלי. איני יכול לבטוח.”
דאגה כיסוד פעיל קבוע בנפש האדם, גורמת לפגיעה בתהליכי נשימה, הגב הופך כפוך במקצת, מנח המכביד על תהליכי נשימה.
דאגה גורמת לקוצר נשימה, הנשימה הופכת לאט לאט, לשטוחה יותר, לפחות “מזינה”.
דבר הגורם למועקה בחזה. תחושות של דאגה לאורך זמן מתבטאים בכאבי חזה מסוגים שונים. ככל שהדאגה היא רגש אקטיבי בחיי היום יום של האדם, כך כאבי החזה יהיו מורגשים יותר, בעצם החזה, ובחיבור של צלעות לעצם החזה במרכז החזה.
ז- עצב:
דיבורו של רגש זה –
“אבלות, מוות, משהו שהיה חי, שהיה חלק ממני, איננו עוד.”
גם עצבות נוטה לגרום לנשימה להאט, ובית החזה להתכנס פנימה עם כיפוף קל.
ככל שהאדם עצוב יותר, התנועה הטבעית של חיוניות הגוף מעטה את הקצב הטבעי שלה.
בכי טוב לעצבות. עצבות ללא בכי גורמת לסומטיזציה של העצב בתחילה החזה ואז במקומות רבים הקשורים לסיבת העצבות.
עצב שנגרם לאור מעשים שאדם עשה, יבואו לידי ביטוי בזרועות ובידיים.
עצב שנגרם לאור התנהגות מינית לא הולמת, או לאור פגיעה מינית, תבוא לידי ביטוי באזור הגניטליה.
עצב שהוא תוצר של הרגלי חיים לא נכונים לאדם, אך לאדם אין את הכוח לשנות והוא כלוא בתוכם, דבר הגורם לעצבות בתוכו, יקבל ביטוי סומאתי ברגליים.
בכל המקרים, עצבות גורמת להאטה בקצב הנורמטיבי של תנועת האדם האופיינית לו.
וכן לתחושות קור, עקב ההאטה בתנועה הטבעית.
ח- כעס המוביל לתסכול עד לחוסר אונים:
דבורו של הרגש –
“אני חש אי צדק נוראי, איני יכול לסבול את אי הצדק הזה”
כעס הנו רגש מאוד אקטיבי, לכן ככל שיש יותר כעס באדם, הגוף מגיב באקטיביות, בחום, באי שקט, העלייה בכל התפקודים הגופניים המוכרים – דופק לב, לחץ דם, נשימה, אודם בפנים, גלי חום, הזעה מוגברת ועוד..
עלייה של תחושות חום בגוף מלמדות על עלייה של רגשות כעס, תסכול הנוטות להתפרץ.
כעס אקטיבי, מורגש מייד בדריכות חמה בגוף.
כעס פאסיבי, שהפך ליסוד רגשי מודחק, לא מבוטא באדם, הופך לתסכול, למרמור, ולבסוף לדיכאון.
התחושות בגוף מתבטאות דרך הטמפרטורה,המתלווה לרגש, ודרך תהליכי נשימה מהירים וקצרים, וכן דרך גווני הפנים.
כעס צריך לקבל ביטוי, אם לא ישתחרר באיזה אופן מן המערכת, הוא מהווה סיבה ל”הרעלה רגשית”, דבר שעושה “סומטיזציה” בכבד וכיס המרה, ומשם למערכת העיכול.
ט- התאהבות, אהבה:
דיבורו של הרגש –
“מצאתי את הדבר שמשלים אותי, את היסוד שהיה חסר לי, את מה שמרומם אותי ומביא לי השראה, והתעלות ומוציא ממני את המיטב שלי, אני כך חוזר למקומי הטבע”
רגש קיומי עמוק. ללא אהבה אין חיים.
בהתאהבות המערכת החושית נפתחת, דבר המשפיע על תחושות העור, קיימת אפשרות לתחושת עקצוץ על פני העור, לפרפורי בטן, ותחושת התרחבות, קלילות, ציפה. דבר העשוי להוביל לחוויות ותחושות אכסטטיות. תחושת אחדות עם הסובב.
דבר האופייני רגש האהבה – האחדות עם האובייקט הנאהב.
י- סיפוק, הנאה:
דיבורו של הרגש –
“זהו מצבי הטבעי, כך החיים שלי צריכים להיראות, אני במקומי, הגעתי למקומי”.
המשך של רגש ההתאהבות, התרחבות, רגיעה, נינוחות, שקט של נינוחות נעימה,
תחושות גוף מעימות, עם חמימות והתרחבות, ורפיון של מתח שרירי. כולל של קמטים שונים על הפנים.