א- פרשה, ראש:
“לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם: אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ” (דברים יב, ח-ט)
מכאן שזמן ההליכה במדבר התאפיינה ב: “אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו”.
ומדוע? מכיוון ש: “כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה”.
ההליכה במדבר הינה תהליך ההכנה, לתכלית שהיא מכונה “מנוחה ונחלה”, שם בהליכה יש מקום לטעויות, לתהליך מתפתח של איש הישר בעיניו יעשה.
לא כן כאשר האדם הגיע למנוחה ולנחלה, היא התכלית, שם אין מקום לטעויות, זהו המקום לאכילת הפרי, ולנשיאה בתוצאות של ההליכה בדרך.
ב- הפטרה, תוך:
“כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי; זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְהוָה וְצִדְקָתָם, מֵאִתִּי–נְאֻם-יְהוָה” (ישעיהו נד,יז)
הנחלה שהיא כוחם וצדקתם של עובדי אלוהים הינה בשימוש הנכון בשפה ובלשון. הדיבור הנכון דרך האותיות והעברית, שאם השימוש בה הוא נכון, לא ניתן להזיז את אותו האדם מקומו “כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי”, ואופן השימוש המדויק במילים ובלשון מהווה את הנחלה של עובדי אלוהים.
השימוש בלשון, כוח הדיבור, שהוא הכוח הבורא שבאדם, כאשר “הכלי” לברוא דרך כוח הדיבור הינו באמצעות האותיות שהן אבני הבניין לשפה העברית:
הדיבור הבורא הינו הצטרפות של כוונה (שהיא נפשית) הגייה נכונה (שהיא דרך כלי הדיבור) וההבנה של משמעות האות ופעולתה (ידע שיש ללימוד)
כאשר שלושת עקרונות אלו נפגשים, אז הדיבור הופך לכוח פעיל המסוגל לשנות את המציאות הקיימת. הצטרפות העקרונות הללו מהווים קרקע של אחדות באדם שם יכולה האלוהות לשכון.
דרך כוחה של האחדות נודע רצונו של האל, וכאשר אותה האחדות הבשילה דייה באדם, היא הופכת למקום שם יש מנוחה ונחלה.
ג- סוף, עכשיו:
ביחס לחיים הבוגרים של האדם, תנועת חיים נכונה או שעולה על מוקשים ומהמורות הינה על פי דרגת הדיוק שיש באדם בכוונה הרגשית – נפשית שלו, וביחס לאופן ההגשמה והביטוי של אותה הכוונה ותפישת העולם שיש לו.
אי אחידות ואי דיוק בין הכוונה והרצון (העולם הנפשי של האדם) לבין אופן ביטוי שלו, הופכים את חייו ללא מדויקים, ולכן לחיים שיש עימם מהמורות וקשיים רבים.
הדיוק מתחיל בידיעת הרצון והכוונה של האדם, וידיעה זו הינה תוצר של מידת הידיעה של האדם את עצמו.
ככל שהאדם “מכיר” את עצמו טוב ועמוק יותר, כך ידיעת הכוונה והרצון שלו הופכים למדויקים יותר.
הדיוק אם כן, של ידיעת הרצון הינה הדרך למנוחה ולנחלה של האדם.
אותה המנוחה והנחלה אינה בהכרח מצב סטטי של שינה, שם האדם נעצר מלכת, זהו המקום בו האדם הופך לגשר דרכו שמים וארץ מהופכים ליחידה אחת, דרכו האחדות מתממשת, וזוהי מנוחתו ונחלתו של האדם.