א- פרשה, ראש:
“וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם” (במדבר כה, י-יב)
בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי: פינחס מבין את המציאות ממקומו של האל. אין הוא מבין מן הזווית האישית, כמו שכל אדם תופס את המציאות, אלא – יודע את המציאות מן הזווית של האלוהות כפי שהיא .
זוהי מעלה עצומה וגבוהה מאוד. תפיסת עולם מן הזווית של אלוהים, הינה תפיסת השלם, המוחלט, הישר כפי שהאחדות חיה את עצמה. לכן בריתו, ברית שלום. “אמר ר’ יודן ב”ר יוסי גדול שלום ששמו של הקב”ה נקרא שלום” (מדרש רבה, שמות, ט)
ב- הפטרה, תוך:
תפיסת המציאות של אליהו נובעת מאישיותו, “קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת”
אליהו מקנא את עלבונו של אלוהים, בגללו, עקב האישיות שהייתה לו. “כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ”.
אלוהים מעמיד אותו על טעותו, ומלמד אותו כפי דרך אישיותו של אליהו, את דרך האמת אותה החמיץ כל חייו.
רוח, רעש ואש, הינה הדרך של אליהו, אישיותו. ואילו קול דממה דקה הינה הדרך שמעולם לא הוסתרה ואין בא כל סוד, אלא אישיותו האקסצנטרית היוותה חסם לדבר שהיה זמין לו כל העת.
תפיסת המציאות של אליהו, קשה, קיצונית, אש רעש ורוח. קול דממה דקה, היא הלימוד החסר, אותה אישיותו חוסמת ומהווה חצץ חוסם לדבר האמיתי.
“וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה”
ג- סוף, היום:
“הַרְבֵּה יִמָּצֵא בַּמִּדְרָשׁוֹת וּבָאַגָּדוֹת, וְיֵשׁ מֵהֶן בַּגְּמָרָא: שֶׁיֵּשׁ מִןהַנְּבִיאִים מִי שֶׁיִּרְאֶה הַשֵּׁםיִתְבָּרֵךְ מֵאַחֲרֵי מְחִיצוֹת רַבּוֹת; וּמֵהֶם, מִי שֶׁיִּרְאֵהוּ מֵאַחֲרֵי מְחִיצוֹת מוּעָטוֹת – לְפִי קִרְבָתָם אֶל הַשֵּׁםיִתְבָּרֵךְ וּלְפִי מַעֲלָתָם בַּנְּבוּאָה. עַד שֶׁאָמְרוּ: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, רָאָה הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ מֵאַחֲרֵי מְחִיצָה אַחַת בְּהִירָה, כְּלוֹמַר: מַזְהִירָה. וְהוּא אָמְרָם: “הִסְתַּכֵּל בָּאַסְפֶּקְלַרְיָא הַמֵּאִירָה”. וְ”אַסְפֶּקְלַרְיָא” – שֵׁם הַמַּרְאָה הַנַּעֲשָׂה מִגּוּף הַמַּזְהִיר כְּשֹׁהַם וּזְכוּכִית, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּסוֹף כֵּלִים.
וְהַכַּוָּנָה בְּזֶה הָעִנְיָן מַה שֶּׁאֹמַר לְךָ, וְהוּא שֶׁאֲנַחְנוּ בֵּאַרְנוּ בַּפֶּרֶק הַשֵּׁנִי: שֶׁהַמַּעֲלוֹת, מֵהֶן – מַעֲלוֹת שִׂכְלִיּוֹת, וּמֵהֶן – מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. וְכֵן הַפְּחִיתִיּוֹת, מֵהֶן – פְּחִיתִיּוֹת שִׂכְלִיּוֹת: כְּסִכְלוּת וּמִעוּט הַהֲבָנָה, וְדֹחַק הַתְּבוּנָה; וּמֵהֶן – פְּחִיתִיּוֹת הַמִּדּוֹת: כְּרֹב הַתַּאֲוָה, וְהַגַּאֲוָה, הָרֹגֶז, וְהַכַּעַס, וְהָעַזּוּת, וְאַהֲבַת הַמָּמוֹן וְהַדּוֹמֶה לָהֶן, וְהֵן רַבּוֹת מְאֹד. וּכְבָר זָכַרְנוּ הַסֵּדֶר בִּידִיעָתָן בַּפֶּרֶק הָרְבִיעִי. וְאֵלּוּ הַפְּחִיתִיּוֹת כֻּלָּן-הֵן מְחִיצוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הָאָדָם וּבֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרָךְ. מַאֲמַר הַנָּבִיא מְבָאֵר זֶה: כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם (ישעיה נט ב). יֹאמַר: שֶׁעֲוֹנוֹתֵינוּ – וְהֵן אֵלּוּ “הָרָעוֹת”, כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ – הֵן הַמְּחִיצוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּינֵינוּ וּבֵינוֹ יִתְבָּרָךְ.” (הקדמת רמב”ם לפרקי אבות, “שמונה פרקים לרמב”ם, מתוך פרק שביעי)
תפיסת העולם של כל אחד מאיתנו, הינה תוצר של מבנה אישיותו, אותה מכנה רמב”ם “מחיצה”. אותה המחיצה יוצרת הפרדה וצמצום של ספקטרום הראייה של האדם, כך שמה שהוא רואה הינו חלקי ויחסי מן האמת השלמה.
אך עדיין – גם בחלקי שהוא רואה יש מן האמת, יש צדדים המהווים רסיסים מן השלם.
כאשר האדם מכיר את עצמו, מכיר את תכונותיו יודע את עצמו, ולכן מתוך אותה הידיעה מסיר המחיצה ומסלק את תכונת היסוד באישיותו המהווה חצץ המסתיר מפניו את ה”סנה הבוער”, את פניו של אלוהים,
אז האדם בדרך לראות את המציאות ממקומו של האל, כפי שפינחס ראה, ההופכת לזמינה ולנגישה יותר.
אז שלום הופך לרלוונטי, עד לנקודה זו אין שלום, אין מנוחה. יש חצץ, קונפליקט, ריב ומדון – עקב תפיסת עולם הנובעת ממקומו היחסי של האדם, עקב אישיותו. שם תמיד יש התנגחות והתנצחות עם אדם אחר שממקומו וכפי אישיותו, תופס את המציאות הפוך מחברו.
לימוד המחיצה המפרידה בין אדם לאלוהים, הינה ביכולת הזיהוי של תכונה אחת בלבד שהיא מרכז האישיות של האדם, שכל שאר הצדדים בהתנהגויותיו, אינם אלא ביטויים שונים ליסוד בסיסי מסוים, המהווה “עמוד שדרה” של אישיותו.
בדרך כלל – כפי שרמב”ם מתאר זאת, “עמוד השדרה” של האדם ניתן לזיהוי בתכונה אחת בלבד, שהיא תכונת היסוד, ועליה האישיות נשענת. זיהוי תכונת היסוד, ההיכרות עם ביטוייה השונים, העבודה על המיתון שלה, עד להיעלמותה כיסוד פעיל המהווה את ציר האישיות. הוא הדבר המסיר המחיצה ופותח את האדם לשפע אין סוף, לשלום שהוא אחד משמותיו ומידותיו של האל. שם ניתן להכיר את הדברים באמת, שם ניתן לראות את החיים במובן הנקי, כפי מקומו של אלוהים.
יפה ניתוח מדהים