מחלה השייכת לקבוצת המחלות האוטואימוניות.
לרוב היא פורצת לאחר מחלה ויראלית, חיידקית רגילה עם חום ושאר התסמינים המוכרים. מערכת החיסון מזהה את החלבון שעל המיאלין (הקרום המצפה את העצב ומהווה מבודד להולכה העצבית) כחלבון לא מזוהה שיש לתקוף. לרוב עקב מחלת חום המשפיעה על הפן העצבי, דבר המביא לידי תגובה חיסונית שגויה זו. בדרך כלל עקב וירוס המדמה מבנה מולקולארי הזהה למיאלין.
מחלה זו פוגעת במערכת העצבים ההיקפית.
הסימפטומים מתחילים באי תחושה מקומית של הגפיים התחתונות, עד לשיתוק ואי תנועה.
משם תופעות השיתוק עולות כלפי פלג הגוף העליון, עד שתהליך הנימול והשיתוק פוגע ישירות בכלי הנשימה ובלב ומביא בסופו של תהליך, למוות עקב שיתוק זה של הריאות והלב.
בדרך כלל קצב ההתפתחות של מחלה זו הינה מהיר ביותר, וללא זיהוי מיידי וטיפול מהיר, מחלה זו עשויה להביא למותו של החולה.
בדרך כלל, ברקע להתפרצות המחלה יש היסטוריה ארוכה של אורח חיים מאוד מאומץ. האדם חי “על הקצה” למשך תקופת זמן ארוכה. דבר המוביל להתשה יסודית של כל חלקי המערכת.
אנשים אלו חיים דרך המוח, הם אנשים “חושבים”, אשר הקומוניקציה שלהם עם העולם הינה מנטאלית, מוחית. אנשים לוגיים, חריפי שכל.
מגיע שלב מסוים בקרב אנשים אלו, שעקב התעצמותו של ה”מוח”, של הצד הקוגניטיבי שלהם, הם מתנתקים מן ה”לב”. מקצב החיים הנכון, המאוזן, המתאים לאופי ולמבניות שלהם. הם מפתחים מקצב חיים אינטנסיבי מדי, דרך השכל והמוח. דבר זה גורם לנתק מן ה”לב” במובן של איבוד ההיגיון והסיבה הראשונית למה ומדוע הם בנו לעצמם אורח חיים מסוג מאומץ זה.
מכיוון שהסיבה נשתכחה מהם לאור הכוח ואינטנסיביות של אופי החיים, המוח הופך בתוכם למימד פעיל, שהוא עצמו המרכז, אז המוח והשכל בונים קו חיים שהוא הולך במקביל ללב, שם שוכן האדון.
הם בונים מקצב חיים מנותק מעצמם ואינטנסיבי מדי, ללא הרציונאל הראשוני, שהיה ידוע בתחילה, וכעת נשתכח.
מצב זה גורם לשחיקה עמוקה ביותר, שתוצאותיה ניכרות על המוח והמערכת העצבים היקפית.
המוח עצמו נותר כביכול “לא נגוע” מכיוון שהוא הפך למרכז האישיות של האדם. מערכת העצבים ההיקפית שהיא זו האחראית לנשיאת התוכן מן הלב (שם שוכן האדון) וממנו למוח (משכן המחשבות) ומשם למערכת העצבים ההיקפית האחראית לשאת את התוכן הבא מן הלב לכל תא ותא בגוף. כך שכל תא בגוף יידע וישתתף וייקח חלק פעיל ברצונו של האדון, וכך תיווצר האחדות הרצויה לשם ההגעה וההגשמה על התכלית.
המקום בו מתרחש ההרס של “אי ההסכמה” של המערכת להמשיך את ה”טירוף”, קורה במקום הגופני האחראי להעביר את המסרים לכל התאים בגוף. מערכת זו מסרבת להשתתף ב”טירוף” עקב העייפות, התשישות ואיבוד ההיגיון שמאחורי אופי חיים זה. וזוהי התשתית המוקדמת המאפשרת את ההתפתחות של מחלה זו.
התהליך האוטואימוני במחלה זו הינו עקב הנתק שיש בין הלב (שם שוכן האדון) למערכת עצבים ההיקפית שהיא אמורה להעביר את האינפורמציה לכל תא בגוף. תהליך ההרס האוטואימוני, הינו עקב העברה של “ידע” שגוי, ידע מקורו אינו בלב אלא בשכל. בנקודה זו מתחיל תהליך ההרס המוביל למחלה אוטואימונית.
מתוך ההנחה שאדם מסוים חלה ב Guillain-Barré syndrome והחלים ממנה. תהליך ההחלמה האמיתי מחייב מן האדם עצירה של כל תנועת החיים בא הוא מורגל. עצירה מלאה, עד למקום שם נוצר הקשר המחודש עם הלב (שם שוכן האדון) אז המוח ומערכת העצבים באופן טבעי, “יעבדו” בסינכרוניזציה נכונה יותר, ודרגות שקט ונינוחות נעימים ונכונים לצורכי המערכת כולה.
בהבראה ובשיקום ממחלה זו, יש לקחת בחשבון את אופיו החזק והדומיננטי של ה”מוח”, כמימד פעיל באדם, ולא לשתק או לבטל או להוריד מרמת האיכות שיש לו, אלא להוסיף לו גוון אמנותי של רגש, אינטואיציה ופיוט.
אז באופן טבעי ה”מוח” מתאזן ומוצא את מקומו הנכון כשרת אולטימטיבי למערכת האנושית.