מערכת החיסון הינה יד המשכית של הריאות והעור המהווים את הגבול המקנה למערכת הגופנית והרגשית, תיחום ברור, המאבחן את המערכת מן הסביבה, וכך מאפשר לה את ייחודיותה.
כדי שייווצר גבול הנכון למידותיו של האדם, המערכת האחראית על יצירת הגבול, חייבת לדעת את מה היא מתחמת, על מה היא שומרת, על מה עליה להגן – ומפני מה? מהו ומיהו האויב שממנו יש להתגונן.
מרכז הנקודה היא, שיש באדם ייחודיות מסוימת שהיא הציר שסביבו כל המערכת מתארגנת, כמעין “עמוד שדרה” היוצר אחדות ומרכז את כול חלקי המערכת סביב איכות אחת, עיקרון אחד, יסוד פנימי אחד המפעפע בכל תא בגוף. וכל תא בגוף יודע ומכיר את עיקרון הייחודיות של המערכת, וכל תא מעוניין (באופן טבעי) לקחת חלק ולתת מעצמו לכלל חלקי המערכת, וכך התא הבודד הופך לחלק מהרמוניה נפלאה שכולה מהווה בית לאותה הייחודיות.
התא הבודד שמח וחש שזוהי מחויבותו וזכותו להיות כלי שרת למערכת כולה, זהו אך טבעי לו, לתא, שישמח במקומו היחסי, וייתן את כל כולו למען המכלול הגדול ממנו.
התא הבודד יודע את מקומו היחסי, ואת תפקידו היחסי, כיוון שאיכותה של אותה הייחודיות מפעפעת גם בו. מכאן נוצר מארג מופלא שכל תא בגוף יודע את מקומו, ואת תכליתו.
אין הוא רב עם תא אחר, אין הוא שואל “מדוע הוא (התא האחר) “מקבל יותר סוכר ממני? אני עובד קשה ממנו, לי מגיע יותר”….
לאף תא אין צרות עין על חברו התא במקום אחר בגוף. כל תא בגוף מכבד את חברו, יודע את מקומו, לא היה מעוניין לעצמו בתפקיד אחר.
כל תא עושה את כול שיש בידו למען טובת הכלל. אין בו מרירות, אין בו יריבות, אין בו חרטה.
יש בו (בתא) קבלה מלאה של מקומו, יש בו אהבה גדולה למקומו זה, יש בו תחושת “שליחות” במקומו, יש בו הסכמה מלאה לחלקו ומקומו של התא החבר.
כך פועלת המערכת כאשר עיקרון הייחודיות מפעפע בכל תא, ומודיע לכל תא על איכותה של ייחודיות זו.
ייחודיות זו, שוכנת בלב באדם, ומשם היא נשאת על פני זרם הדם לכל תא בגוף (ראה את קובץ המאמרים בנושא על ה”לב”)
כאשר נוצר ריחוק מאותה הייחודיות השוכנת בלב האדם, אז מתאפשר ונוצר החלל לסוגים רבים של מצוקות נפשיות וגופניות.
במצב של “שיכחה” והתנתקות מן הייחודיות המפעפעת, כאשר אין היא יכולה יותר לפעפע, אז מערכת החיסון, כמו ו”שוכחת” על מה היא אמורה להגן, ומפני מה. כאשר היא מגיבה ועובדת ואף יוזמת תהליכים חיסוניים ללא קשב לצו הייחודיות, זהו המקום בו מתחילה להיווצר מחלה אוטואימונית.
מכיוון שמערכת החיסון קשורה וקשובה לכל תא בגוף, היא עשויה במצב של “שיכחה” לצור חולי אוטואימוני בכל רקמה בגוף. דבר זה תלוי ברגישות הראשונה שהביאה לידי ה”שיכחה”.
כלומר – לפי המיקום בגוף של מחלה אוטואימונית, ניתן לדעת על המקום באדם שהביא לידי ה”שיכחה”.
גם כאן יש את התופעה ויש את מיקומה של התופעה בגוף:
התנתקות ו”שיכחה” של הייחודיות המפעפעת. והמקום בו הסימפטום מופיע בגוף. הצלבה זו מאפשרת את ההבנה על הכשל המערכתי במובן הרגשי, כאשר הסימפטום הגופני הינו המקום שם קיימת הצומת, שאיתה ניתן לעבוד לשם ההחלמה וההשבה לאיזון, להיזכרות תקינה ונכונה של הייחודיות המפעפעת.
הגורמים המרכזיים המביאים ל”שיכחה”:
1- נטייה גנטית מובהקת. הילד נולד עם גנטיקה משפחתית, אותה ניתן לראות גם בהוריו והורי הוריו.
2- אורח חיים מטלטל, לא בריא, ללא תשומת לב לצרכים בסיסיים של מזון תקין, שינה, וקשרים רגשיים. דבר המוריד את הרמה החיסונית והמטבולית, ושוחק את האדם לרמה שנוצרת הפרעה המביאה לכשל היכולת של התאים בגוף, לשתף פעולה עם ה”שיגעון”. אז נותר נתק בין התאים המוביל ל”שיכחה”, ומשם הדרך למחלה אוטואימונית קצרה ביותר.
בקטגוריה זו יש את צרכני הסמים, אנשים הצורכים סמים לאורך שנים, אלכוהול, סיגריות וכו’
כמו כן באנשים הצורכים סוגים רבים של תרופות קונבנציונאליות העשויות לגרום לירידה תפקודית בכבד, ואז לצור תהליך שרשרת המוצא את ביטוי הסופי במחלות אוטואימוניות.
3- הסיבה הנרכשת (לא המולדת) הנפוצה ביותר למחלות אוטואימוניות הינה:
טראומות בעלי עוצמה שיחסית לאדם לבדו (מה שגורם למשהו טראומה, לחברו אין הדבר מהווה כלל סיבה להיעצר)
ברוב במקרים, כאשר פורצת מחלה אוטואימונית, יש לה קשר מולד כלשהו. אך האדם יכול היה לחיות כל חייו ללא ההופעה שלה. כאשר קרה משהו מזעזע מספיק לנפש האדם, המתורגם כשוק גדול, או טראומה, הגורמת לסוג של עצירה בתנועת החיים. אז זעזוע זה מהווה סיבה לחשיפה של נטייה מסוימת.
גם כאן, יש משמעות רבה למיקום התופעה בגוף, למשל בפסוריאזיס, היכן המחלה מופיעה מגוף, משקף על מקום בו האדם “נעצר” בו החיים נעצרו. וכן על סוג הזעזוע, ועל האופן בו הזעזוע הביא לידי ה”שיכחה”.