ככל שהגבול של האדם ביחס לסובב, ברור יותר. כך צפויות פחות בעיות או קונפליקטים שעשויים להוביל לאחר מכן לקשיים רבים.
תפקידם של גבולות באדם, הינם להגן על היסוד הפנימי העמוק שבאדם. כלומר – ככל שהאדם מכיר את עצמו טוב יותר, כך הגבולות שלו ברורים יותר, וככל שהיסוד העמוק באדם אינו מגובש, אינו ידוע, אולי אמורפי, אולי אפילו שאינו קיים. אז אין לגבול “ידיעה” על מה שומרים, על מה מגינים ואת מה מתחמים.
כך שגבול “טוב” ואיכותי, הינו תוצר ישיר של דרגת ההיכרות של האדם עם עצמו, והידיעה של ייחודיותו על פני העולם הסובב.
ככל שההיכרות של האדם עם עצמו עמוקה ונכונה יותר, יש לגבולות שלו בהירות המאפשרת גמישות ושינוי ביחס לעולם המשתנה וביחס למציאות המתהווה.
כאשר הידיעה של האדם את עצמו הינה חלקית, קיימת האפשרות ליצירת גבולות נוקשים מדי, עקב אי הביטחון של האדם ומערכת החיסון, על הנקודה שעליה יש להגן. אז האדם הופך לנוקשה מדי, עם תפיסת עולם ערכית מוצקה ונוקשה. אדם קשה הנראה לעולם “חזק”, אינו בהכרח מרגיש כך, עשויה להיות בתוכו נקודה פנימית חלשה ושברירית של היסוס ואי ביטחון לגבי עצמו, לכן הוא מציג לעולם מצג שווא ביחס לפנימיות שלו, שעניינה לשכנע את עצמו על חוסנו העצמי. ובכך לגשר על פער בין אי וודאות פנימית לצורך לשרוד מציאות שאינה קלה ומאתגרת תמיד.
כאשר הידיעה של האדם את עצמו, חלקית, או לא מגובשת, אז הגבול אינו ברור דיו. במצב זה מתאפשרות כל סוגי המחלות האוטואימוניות, בעיקר בכלי הנשימה, בעור ובמערכת העיכול.
העולם על כל השפעותיו חודר את האדם, מפריע לו, גורם לתגובות יתר (גירוי יתר) אשר יוצר הפרעות ביסוד העמוק של האדם, בתוך המקום של אי הוודאות לגבי האיכות הפנימית שלו (מי הוא ומהי האיכות הבסיסית שמייחדת אותו מן העולם) אז נוצרות כל אותן התגובות החיסוניות האוטואימוניות, שהן תגובת יתר חיסונית לאור אי הידיעה הפנימי של האדם על גבול נכון ומאוזן. במצבים אלו הגבול הינו חלש מדי, אינו ידוע היכן לסמן גבולות מול העולם. במצבים אלו האדם חש כי הוא חי בתוך עולם אגרסיבי מאוד, עולם החודר אותו ומזעזע את הידיעה החלקית בתוכו שעדיין בתהליכי אבולוציה.
כאשר האדם לעצמו אמורפי, ללא צורה, ללא איכות מוגדרת. אז אין מקום לגבול. במצבים אלו אין שאלת גבולות. האדם פרוץ או שאינו זקוק לגבול, כיוון שהוא חי בשלום עם מצבו כמו שהוא.
אפשרות למצבים קליניים מורכבים ביותר:
א- איבוד הזהות לאחר סמים.
ב- שבר פנימי עמוק (שטיפת מוח)
ג- מצבי פיגור. מונגולואיזם
ד- אורח חיים שבטי, התמזגות עם הטבע הסובב, אז הזהות העמוקה באדם, אינה בהכרח מאוימת על ידי הסובב, איום שקיים יותר באורח חיים “מערבי” אורבאני.
מסקנות ביניים:
1- מערכת החיסון באדם זקוקה לידיעה הפנימית של האדם, על מה היא אמורה להגן.
2- ככל שהאדם יותר מגובש בזהות הפנימית העמוקה שלו, כך הגבולות ומערכת החיסון איתנים יותר.
3- רוב האנשים בתהליך גיבוש הידיעה הפנימית, לכן לרוב בני האדם יש קושי מול נושא הגבולות מול העולם, ומתוך כך ריאקציות אוטואימוניות, שהשכיחה יותר הינה ריאקציה אלרגנית.
4- האיכות של מערכת החיסון וכוחה הינו תוצר של ידיעה ומגע פנימי של האדם עם עצמו. הביטוי המרכזי של מערכת חיסון טובה, הינה בגמישות שלה ולא בנוקשות.
נוקשות הינה ביטוי נוסף לחולי, גמישות הינה ביטוי לבריאות.
5– מערכת החיסון הינו תהליך למידה של אדפטציה תמידית למציאות משתנה. זוהי מערכת לומדת ויודעת את יחסי הפנים מול העולם החיצוני המשתנה.
הפרעה ביכולת הלמידה והאדפטציה של מערכת החיסון, מייצר מייד תופעות קליניות שמקורן בגבול שאינו מוגדר דיו (מה ייכנס ומה יידחה, מהם יחסי הגומלין, וה exchange , עם הסובב)
6- נושא הגבולות באדם, מן הזווית הרגשית, תודעתית, קשור ישירות אם כן, לתפקודה של מערכת החיסון.
הן למעשה מערכת אחת.
7- גמישות אם כן, הינה סמן לבריאות, ליכולת התחדשות, לרעננות ונעורים.
נוקשות הינה סמן לחולי, לזקנה, (פיקסציה) לחולשה שמתחת לפני השטח, להפסד של יכולת האדפטציה והשינוי. והדינמיקה שבין גמישות לנוקשות תלויה בנקודת הזהות הפנימית והיחודית של האדם, אם היא עצמה ידועה, גמישה, משתנה. או להיפך גבשה את עצמה, וכעת עסוקה בשימור הקיים.