העולם כולו בתנועה מתמדת, גם עצם דומם משתנה בקצב אישי משלו, בדינאמיקה האישית לו.
תהליך ההשתנות של כל צורת קיום בעולם, בעיקר האדם, אינה מכאנית – אוטומטית, מעגלית וידועה מראש. זאת למרות שיש תנועה מעגלית, לפי העיקרון המחזורי, כמו מחזוריות העונות בשנה. תנועת השינוי המחזורית אינה מכאנית, היא נעה בתנועה המובילה לאבולוציה דרך מערכות מחזוריות.
תהליך האבולוציה של כדור הארץ, נע ומשתנה דרך מחזוריות העונות, וכל דבר שחי בתוך כדור הארץ, מושפע ישירות מן האבולוציה של הכוכב.
כך גם באדם. האדם הינו ישות מתפתחת. למרות שיש תחנות ידועות מראש לחיי האדם (ינקות, ילדות, נעורים, בגרות, גיל עמידה, זקנה ומוות) למרות זאת, לכל אדם נתיב התפתחות אישי המשפיע על כל מי שיש לו מגע עימו.
היקום כולו ובתוכו האדם חיים לאורו של יסוד ההתפתחות המושך כל אדם ואת הבריאה כולה למקום גבוה יותר ממקומו הנוכחי.
אם יש אדם או מקומות ביקום שההתפתחות שלהם עמדה מלכת, הדבר מוביל לניוון מהיר וריגרסיה בכל המובנים.
כך שלתנועה ההתפתחותית של כל יסוד ביקום, בעיקר לאדם, יש שני כיוונים בלבד, או התפתחות שמשמעותה תנועה קדימה למקום טוב יותר, או עצירה ואז נסיגה, מצב שהוא לאדם בבחינת קטסטרופה.
עולה שאלת יסוד: אבולוציה לאן? לאיזה כיוון? מהו היעד של האבולוציה?
אבולוציה זו בעיקרון שלה זהה מאדם לאדם, או שלכל אדם יש כיוון באופן מוחלט שונה?
מהם הצרכים של אותה האבולוציה? האם יש לה “צרכים” מיוחדים לשם תנועתה? אם כן, מהם צרכים אלו?
כל אותן השאלות, התשובות, כולל בחירות שנעשות לאור הבנה של שאלות אלו מצויות, בליבו של האדם. הלב הינו המקום ששם קיימת ידיעת התוכנית. ידיעת סיבת הקיום והאבולוציה ההכרחית שהאדם מחויב אליה.
גרעיני ה”גורל” של האדם טמונים בתוך ליבו. והאדם מגיב לגרעינים אלו מתוך תיקווה שהם ינבטו ויהפכו לעץ מניב.
אך תהליך “ידיעה” זה, אינו תהליך אינטלקטואלי, אינו שייך לאקדמיה, לא מוצאים אותו בין כורסאות וכריות הפסיכולוג.
ידיעה זו (שבכל אדם היא מפעמת) שייכת לדרגות אינטואיציה פנימית עדינה ביותר, קלות כאיוושה, שהן אלו המניעות אדם לפעולה ולתנועה לאחר שנודעו בליבו של האדם.
אינטואיציה זו הינה שלב התפתחותי של תנועתו הרגשית (לא האינטלקטואלית) של האדם, וכמו שנאמר במאמר הקודם, הלב הינו האיבר המגיב מיידית לכל איוושה רגשית. הלב מונע דרך רגשות, מגיב לרגשות, מבין שפה של רגשות.
וכמו שכבר ציינו, יש באדם תנועה רגשית חיצונית, סטימולטיבית, חושית, עצבית. תנועה זו אינה מובילה להתפתחות של האינטואיציה, היא שגרתית ביום יום, וקשורה ליחסי גוף נפש במובן הרגיל – כיצד מצבים רגשיים מתרגמים למצבים גופניים.
כאשר רגש אינו מגיב, נותר ב”לב” ללא תנועה, מוכנס וממתין. אז רגש זה מהווה את התשתית, לתנועה רגשית המביאה עימה קולות, מנגינות וצלילים השייכים לעיקרון האבולוציה בתוכנית הרחבה שלו, כפי שהיא טמונה בלב באדם (זהו קול האינטואיציה)
מכאן שכל הבעיות הרפואיות, קליניות, פתולוגיות של הלב, דופק הלב, מערכת כלי הדם וכן הדם עצמו, קשורים באופן ישיר או עקיף לאי קשב, לאיבוד המגע, ליציאה מן הקו ההתפתחותי ההכרחי לאדם. לניתוק מעיקר החיים ונביעת תחושת המשמעות, ההגשמה, המקום שממנו נובעת “הצלחה” ופרי מחיי האדם.
לאיבוד קשר עם תנועה רגשית ההכרחית לחוויית חיים – תנועת הקיום.
לאיבוד הקשר הנכון בפעימה שלו (יש פעימות – מקצב, לכל תנועה)
במקרים רבים הלב, כלי הדם דופק הלב והדם, מפתחים חולי עקב אירועי חיים (בעיקר סוגים שונים של טראומות) הגורמים לשיבוש, עצירה או ניתוק מעיקרון זרימת חיים, מקצב הזרימה, והמגע עם הציר המרכזי שממנו נובעת תחושת הקיום במובן ההתפתחותי שלה.
יש ללב ארבעה מערכות אנטומיות – פיזיולוגיות:
1- הלב כאיבר, שריר הלב, חדרי הלב, שסתומי הלב.
2- דופק הלב – עצבים השייכים ללב, ומגיבים להורמונים כמו האדרנלין, אך דופק הלב הינו סוג של “מח” בפני עצמו.
3- כלי הדם: עורקים, ורידים, נימים.
4- הדם עצמו, פלסמת הדם על כל המרכיבים שלה, המזינה כל תא בגוף.
כל ביטוי פתולוגי באחד (או יותר) מן המערכות הללו משקף קושי, אתגר, חזית התפתחותית הקשורה ליסוד האבולוציוני שהוא הדבר שהאדם מחויב עליו מן הזווית המולדת. חובתו של האדם לדרכו האישית, להתפתחות האישית שלו.