ארכיטיפ ה’ – שדיים

איברי ההנקה, השדיים הם ארכיטיפ לנתינה, הענקה, הזנה.
טבעי לאישה להיות בפוזיציה של נתינה והענקה לאחר. זהו חלק מן המבנה האורגני של האישה.
לכן כל התופעות הפתולוגיות באיבר זה, משקפות על קושי מול הפוזיציה של האישה כאחת האמורה לתת, להיות בעבור האחר, להיות תומכת, מעניקה, מזינה.

הינה כמה דוגמאות מאפיינות:

1- מכלול הדוגמאות הבאות שייכות לתקופת הראשונית שלאחר הלידה, ולתהליך ההנקה. כמעט כל אישה נתקלת בקשיים בהליך ההנקה (בוודאי שלאחר לידה ראשונה) שם מקומה האימהי ותחושת המחויבות שלה לוולד, כאחת שאמורה להיות שם עבורו, לתת, לדאוג, להניק, להעניק, ועוד.. מקום זה מאוד מאתגר, לאחר לידה ראשונה. זהו כמו תא נפשי חדש שעליו להתפתח, כמו “שריר” חדש שיש לאמן כדי שיהפוך לתפקודי.
לכן כמעט לכל הנשים לאחר לידה ראשונה, יש מכלול של קשיים ביחס לתהליך ההנקה שדרכו יש סומטיזציה של המקום הרגשי המתאפיין דרך הסימפטומים.

הינה דוגמאות מאפיינות:

א- גודש בשדיים, נפיחות, כאב מקומי, עד לדרגה של דלקת:
דלקת הינה ארכיטיפ למאבק, בין כוחות מנוגדים בתוך המערכת.
דלקות בשדיים (בעיקר לאחר לידה ראשונה) מהוות סימן למאבק ולקושי שיש ליולדת מול עצם הרעיון של היותה אם צעירה שכעת נפרדה מן הנעורים והרווקות לטובת זאטוט קטן שמורט לה את הפטמות.
או – שיש קונפליקט וחשש מן המקום האימהי החדש, אי הידיעה ותחושת האחריות שאולי אינה טבעית וחדשה לה, דבר הגורם לחרדה עמוקה, אז המקום האימהי, הפתוח, דואג, חם ונתון, מתכווץ פנימה עקב החרדה, אז הדבר מתבטא דרך הדלקות שדיים.
לעיתים דלקות בשדיים לאחר לידה מהווה סימן לקונפליקט מעצם האתגר של “כיצד להיות אימא, כמו שאני רוצה להיות עבור הילד שלי, אך המקביל לשמר את הקריירה שלי, שרק לאחרונה החלה להתממש ולפרוץ קדימה”

(נושא חשוב ועקרוני, דלקות שד חוזרות או כרוניות, גורמות לעיבוי של רקמת בלוטות החלב, ובכך תהליך זה מהווה סוג של הכשרת קרקע לגידולים עתידיים. לכן חשוב ביותר לטפל בנושא זה, כדי למנוע בעתיד מחלות נוספות באזור זה, בכל שיטות ההבראה שיש היום, הומיאופתיה הינה היעילה ביותר בנושא זה, להשוות רקמת שד דלקתית למצב נורמטיבי)

ב- סדקים בפטמות בעת ההנקה:
ארכיטיפ: סדק בעור, וכן בפטמה משקף על תחושת כעס עמוקה עד לכדי טינה, כלפי גורם מסוים.
סדק בפטמה בתהליך ההנקה המוקדם, משקף על הקושי של האם “להתחבר” לרגש האימהי של היותה מעניקה ונותנת. יש סוג של ריחוק, סוג של קור המוביל לקושי לחוש רגש חם.
בדרך כלל סדקים בפטמות באים במקביל לדימומים מן הסדק, ולכאבים קשים יותר, דבר המוסיף לתסכול ותחושת חוסר האונים מול הוולד הרך, הצורך להניק אותו, במקביל לכאב הכרוך בזה.
מצב זה בדרך כלל מעורר רגשות עזים של כעס.
תהליך הסומאטיזציה של מצב קליני זה, הינו כמו ואומר “עדיף לי לעסוק בכאב הפיזי, ולא להתמודד בשלב זה עם הריחוק או חוסר היכולת לחוש אהבה וחיבור לילד”

ג- עודף חלב בהנקה, או חיסרון ייצור החלב לחילופין:
החלב הינו הדבר הקונקרטי המועבר לילד, מהווה נתינה, הזנה והענקה.
כל תופעות החלב – יותר או פחות, משקפות על כך שהגבול הפנימי של “כמה לעצמי וכמה לאחר” עדיין לא גובש.
או שהאישה טוטאלית מדי ונותנת כל הזמן – אז יש ייצור חלב ללא צורך. או שהיא חשה צורך לשמור לעצמה את המשאבים שיש לה, אז ייצור החלב פוחת.
האתגר הינו: היחס והפרופורציה הנכונה, כמה לי וכמה לעולם (הילד)
וכן – היחס בין קשר נכון ותגובה נכונה לצרכי הילד, מתי צריך וכמה צריך. ומתי אפשר לנוח.
כאשר הפרופורציה מאוזנת ונכונה, אין הפעולה זו של הנקה (נתינה – ברובד העקרוני) מעייפת, מתישה או מביאה למאבק כלשהו. היא עצמה נעימה, מזינה גם את האישה, ואינה “גונבת” מן האישה משאבים.

2- גידולים שונים ברקמת השדיים, מציסטות דרך פיברומות עד לסרטנים:
ארכיטיפ: כל סוגי הגידולים שהופכים רקמה רכה לקשה יותר, הם סמן להתעבות, התקשחות, ניתוק רגשי, ריחוק רגשי, מן התפקוד הנפשי של אותו האיבר המפתח גידולים קשים.
ללא קשר להופעה נשית, או לביטויים הכרוכים בחזות החברתית, כיצד היא נראית חיצונית. כל סוגי ההתעבות והנוקשות של רקמת השד, משקפות על דינאמיקה של קושי כרוני ועמוק מול המקום של הענקה, נתינה והזנה כלפי גורם אחר חיצוני לה.
מצב זה מאוד אופייני לתרבות הנוכחית. נשים רבות חשות קריעה, קונפליקט, עד לתרעומת פנימית עמוקה ביותר מול היותן ה”נותנות” של הבית. הן אומרות “רגע… מה איתי? מי ייתן לי? מי יזין אותי? מה יתמוך בי? וכמו כן. מה על הקריירה שלי, על ההתפתחות שלי? למה אני זו האמורה לוותר על עצמי לטובת בית וילדים? ועוד לכל כך הרבה שנים… עד שהם יגדלו אני כבר לא אהיה רלוונטית לעולם הזה… זה לא צודק, ומעורר בי כעס עמוק”

האתגר הנשי הגדול של התרבות הנוכחית הינו כיצד לא לוותר על נשיות, לטובת אימוץ של איכויות זכריות, וכמו כן להתפתח בעצמן, ולפתח קריירה או כל דבר אחר שהוא שלהן.
האיזון בין שמירה על הנשיות על כל האיכויות הבסיסיות שלה, וכמו כן פיתוח של מקום אישי ואינדיווידואלי, שאינו “מקריב” את הנשיות הטבעית לטובת אימוץ גישות זכריות.