1- חמש פרשות בספר שמות, עוסקות בבניית אוהל מועד, הוא בית משכן לאלוהות.
סביב אוהל מועד, סבים חיי העם. האוהל הוא ליבו, מרכז קיומו של העם.
2- בתוך מכלול צווי האל למשה ולעם (כגון: שלושת הרגלים, שבת, שמיטה עוד..) הציווי על בניית המשכן, אינו תלוי אלא על נדיבות ליבו של האדם. אם האדם חש דחף וחובה עצמית לתרום מעצמו למען בניית המשכן, הרי שהוא מוזמן לדבר. ואם אין הוא מעוניין לתרומה זו, אין הוא מחויב כלל לדבר זה, הדבר המרכזי ביותר בחיי העם.
3- הקריאה העמוקה ביותר של רצון האל מן האדם היא שהאדם יהפוך בעצמו למשכן ובית לאלוהות. דבר זה לא יכול לבוא בציווי, לא יכול להיות דבר נכפה, לא יכול לבוא באילוץ.
זאת, למרות שהיות האדם מקדש לאלוהות, הינה הקריאה העמוקה ביותר, והבסיסית ביותר לאדם.
הקריאה הקיומית העמוקה ביותר, שהיא תכלית האדם, בעת היותו מחבר העולמות בחיים הגשמיים, בכך שהוא הופך עצמו למקדש שם שוכנת האלוהות.
מכאן שאלוהים יכול לתבוע לעצמו תרבות מסוימת, אורח חיים מסוים, אך אין הוא יכול לאלץ את עצמו על אף אדם, ולו אחד…
לבחור באלוהים זהו חופש מוחלט, ולא ניתן להכריח את האדם בשום דרך או אופן, כולל בדרכים החינוכיות.
יכול אדם לחיות כל חייו, בנינוחות פיזית נוחה ונעימה, ולא יחוש כלל בהכרח הקיומי של קריאה זו. אנשים רבים אינם רואים בקריאה זו דבר עקרוני או בעל ערך, אך נקודה זו היא הדבר המרכזי בחיי האדם, והיא עומדת על רצונו ובחירותו האישית של האדם, כיוון שהאל אף פעם לא יכריח או יאלץ את האדם לבוא אליו. אם האדם יבוא מרצונו הפרטי, אישי, הוא לבדו לקריאת האל אליו, הרי שאדם זה שמע את הקול העמוק ביותר שבליבו. ואם אף הגיב לקול זה והקים והגשים את קריאה זו, הרי שהוא קיים את הדבר המשמעותי ביותר בחיי האדם.
על התנאים הפנימיים באדם, המקדימים להפיכתו מקדש לאלוהות, כפי שהפרשה מלמדת:
4- “וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב”
נדיבות הלב, הינה האיכות הראשונה וההכרחית, היסוד הראשון עליו מושתתת אבן הפינה לאדם שנבנה כמקדש לאלוהות.
נדיבות לב הינה תכונה טבעית לאדם מלידתו, אך במקרים רבים תכונה פוטנציאלית זו, אובדת לאדם, נשכחת, לטובת תחרויות, הישגיות, צרות עין, חווית מחסור.
התחושה המיידית של אדם המתבקש לגלות נדיבות לב לחברו החסר, הינה שאם הוא ייתן דבר מה, ממה שיש בידו, הרי שהוא נימצא חסר מן הדבר שנתן. הייתה לו כמות מסוימת של, נניח כסף, וכעת יש לו פחות עקב שנתן למשהו אחר…
תחושת החסר תמנע ממנו לתת למישהו אחר, ולגלות נדיבות לב.
נדיבות הלב מתפתחת באדם באופן אורגני וטבעי, כאשר אדם למוד ייסורים וסבל, הנדיבות הינה התפתחות של אדם שידע על בשרו את הקושי, הייסורים, ומשם גדל וצלחה דרכו לעלות מחדש למקום טוב יותר.
אדם זה, לא יכול להתכחש לכאבו של חברו, לא יכול לעצום עינו מאדם שעובר דרך ייסורים שהוא עצמו עבר. תימצא בתוכו חמלה בסיסית לחברו הסובל, הוא חש ספונטנית רצון לעזור, ליבו יוצא לחברו הסובל, משם נובעת הנדיבות הטבעית.
הנדיבות הטבעית באה בלב אדם שידע כאב וצער. לכן פרשה זו, באה בעקבות פרשת “חטא העגל”, משם נובע כאב עצום לישראל.
אנשים רבים שסבלו קשות, וגדלו ממקום זה, מפתחים לאחר מכן מערכות התומכות באנשים הסובלים מאותו הקושי שעימו התמודד אדם שצלחה דרכו. אין הוא יכול להיוותר אדיש וחסר מעש מול עולם סובל כמו סבלו שלו שגדל דרכו. הוא קם ומפתח מערכות תומכות באנשים שעוברים דרך הזהה לדרכו שלו.
5- “כֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב”
חכמת הלב: לא חוכמת שכל, לא אספנות של ידע, לא פלפול מחשבתי, לא לוגיקה מסודרת, לא כללי מחשבה סדר והיגיון…
אלא הלב החכם חש, מרגיש, יודע מתוך החוויה, מבין מתוך ההתנסות, מוכן להסתכן בללכת לאיבוד, מוכן להיות במקום ללא אחיזה וללא ידע מוקדם תומך.
לב חכם מבין דבר מתוך דבר, יודע מתוך התהליך המתפתח, לומד בעת היותו מנסה ונכשל וקם מחדש ללא צריבת הכישלון.
לב חכם פתוח תמיד, קשוב, מוכן לקבל מכל אדם, מכיר בערכו היחסי, אינו מדחיק עצמו אך אינו שם עצמו כמרכז אף פעם….
לב חכם יודע את היחסיות של מעמדו מול העולם ומול הזמניות החולפת של הזמן והחיים.
לב חכם רואה בהתנסות – הזדמנות ללמידה, החיים הם הבית הספר שלו.
לב חכם, מבין כי כל אירוע סביבו אינו עתיר משמעות, ועליו לגלות ולחשוף משמעות זו. אף אירוע בעיניו של לב חכם אינו “מובן מאליו”, גם אם התנסה באותו דבר שוב ושוב, אין לב חכם בא לאירוע דומה עם תחושת “מובן מאליו”.
תמיד לב חכם פתוח לשאלה, לבדיקה, לחקירה. תמיד לב חכם מבין כי החיים בהתהוות תמידית, בשינוי מתמיד.
לכן אף פעם אין דבר חוזר על עצמו, אין דבר הזהה בהופעתו בפעם נוספת.
לב חכם חי את תהליך ההתחדשות של האופן בו עולם מתהווה.
6- “וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ”
הלב נושא את האדם. לא גופו, לא שכלו, לא עצמותיו, לא כוחו, לא דעתו, לא ההיסטוריה שלו..
אלא ליבו של אדם הוא הנושא אותו.
לב נישא אינו מתכוון שהקשר זה, ללב מרומם או גאה, אלא ללב שהינו מקור המניעה את האדם לתנועה מסוג מסוים מאוד.
לב הנושא את אלוהיו, לב שהאל שוכן שם, הינו לב עם מוטיבציה מסוימת מאוד.
לב זה אינו מתנשא על האחר, אינו יוצא דופן בהופעתו, אינו זר ושונה מאדם אחר… לב זה דוחף אדם ומניע את מעשיו למקום נישא, למקום מרומם הלוקח עימו ביחד את כל הסובב, לב זה הינו המנוף לתיקונו של עולם.
7- “וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת…. חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב… כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת”
להיות אדם המסוגל לחשוב מחשבה.
כל אדם חושב מחשבות, אך מחשבות אלו אינן יוצרות, אינן פרודוקטיביות, אינן מובילות לבריאה חדשה, אינן מובילות מהלך.
מחשבה רגילה איננה קבועה. היא סטימולטיבית, רגעית, מגיבה לגורמים חיצוניים, לגירויים חושיים בדרך כלל.
מחשבה רגילה הינה דבר אוטומטי, לא מכוון, לא ידוע, ללא בחירה וניווט מאחוריה.
המחשבה הולכת אחרי כל דבר המגרה את החושים ואת החוויה העצבית המייצרת גירוי מיידי.
אין בכתוב כוונה למחשבה מסוג זה.
אדם חושב מחשבות (כמו שהכתוב מכוון אליו) הינו אדם שהמחשבה נובעת מליבו, מאותו הלב שדובר עליו עד כה.
המחשבה של לב זה, הינה מחשבה פרודוקטיבית, יוצרת, מעשית (פרגמטית) מתרגמת את עצמה למציאות, רואה את כל הקיים ונעזרת בכל הקיים כמרכיבים לשם היצירה.
מחשבה זו אחידה באופייה, קבועה, המשכית, רצופה ולכן יוצרת מציאות.
אין כן מחשבה קטועה, אין בכוחה של מחשבה קטועה לברוא מהומה.
מחשבה זו נובעת מליבו של האדם, לא משכלו. לכן היא מחשבה הבאה מן הטוטליות של ההוויה האנושית, מן האחדות של הקיום אנושי.
מחשבה זו הינה ביטוי של האחדות והשלמות ממנה היא נובעת.
מחשבה זו הינה ביטוי מעשי לאחדות של כלל חלקי המערכת, לכן מחשבה זו מהווה גורם המלכד את חלקי האדם, ומאחדת את כלל החלקים לפעולה אחת, משותפת בה כולם ביחד לוקחים חלק פעיל, כל חלק ממקומו ובתפקידו, כדי לבורא ביחד את רצונה של אותה מחשבה.
היא מהווה גורם מאחד, מלכד, המצרף את כל לקי האדם ליחידה אחת, כאשר חכמת הלב שמאחורי כוחה של אותה מחשבה, הינה בצירוף הנכון, הלא מדחיק ולא מבטל של כל חלקי האדם. במחשבה זו אין הדחקה, אין גדיעה, אין ביטול של שום יסוד אל איבר מאיברי האדם, כולם ללא יוצא דופן שזורים באחדות ולוקחים חלק פעיל בבריאה אותה מובילה המחשבה.
זוהי מחשבה בוראת, מחשבה מאחדת הנובעת מליבו של האדם.
דרשתך יפה מאד קובי; אכן צדקת, במילים אחרות; המדרגה הגבוהה ביותר לעבודת השם היא – עבודה מאהבה. תחילת הדרך היא “עבודה מיראה” לתכלית אהבה, (הרמב”ם).
אבל – אין כפייה באהבה, לכן התנועה צריכה לבא מהכרעתו של האדם. ובעשותו צעד אחד לבחור באלוהים – יעשה הקב”ה עשרה צעדים כלפיו.
בסופו של דבר הבחירה האולטימטיבית היא הבחירה בין העצמי – לבין אלוהים. בין מימוש רצוני האישי לבין ביטול רצוני מפני רצונו. והכל – כאשר יבוא אדם לוויתור אינסופי של רצונו האישי מפני רצון קונו – זו עבודה מאהבה. אני בוחר בחירה אחת אחרונה – לוותר על בחירתי ולקיים את בחירתו ( רצונו שלו, יתברך).
כל זה מצוי בדרשתך.
יישר כח, קובי יקר.
תודה תודה יעקב. שמח לקרוא את מילותיך