1 – “מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר”
תודעת עבד לא רואה אפשרות נוספת או אחרת. היא רואה את העתיד המשתנה כ”אויב”.
תודעת עבד מקובעת, חרדה מן העתיד, מעדיפה לשמר את הקיים.
תודעת עבד תלויה בגורם חיצוני המכתיב לה את קיומה, היא תלויה בגורם זה לחלוטין.
תודעת עבד מייצרת גוף חזק אבל נפש חלשה, דבר הקוטע התפתחות נפשית או את כוחות הנפש הבונים רוח.
תודעת עבד מפסיקה לחשוב, מספיקה ליצור, מפסיקה לדמות, מפסיקה לשיר.
תודעת עבד אינה בעלת הכישרון ליצור תרבות, ליצור לעצמה גורם הזדהות תרבותי.
תודעת עבד תלויה באדון, אין לה את עצמה, היא עצמה אינה נחשבת, אינה נספרת. היא שקופה.
2- “וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ”
המחלה אשר שמתי עליך, היא תודעת העבדות.
תודעת העבדות היא חולי מר, חולי סופני, החולי האחרון ואולטימטיבי, חולי המקצץ את האפשרות להתפתחות, לגדילה, ליצירה, להגשמת הייעוד האנושי – המחויב לעיקרון האבולוציה, היצירה והתפתחות.
הגרעינים, הפוטנציאל בנפש האדם חייבים להתפתח, חייבים להגשים עצמם, זהו העיקרון הקיומי, הבסיסי, העמוק לכל אדם.
תודעת עבד הינה מוות הסופי ואולטימטיבי, אדם החי בתוך תודעת עבד, הרי שחייו אינם חיים.
היציאה ממצרים אינה אלא משל ליציאה מן המחלה הקשה של תודעת העבד לאפשרות של תודעת בן חורין.
בן חורין אינו חולה, הוא שוחרר מן המחלה הכולאת, הוא הבריא מן הסורגים, היא כעת בשדה אפשרויות פתוח, המזמין אותו לעשות לצור, לחדש, לגדול.
דרכו של האדם מתחילה רק כאשר הוא מתחיל לחיות כבן חורין, כל עוד האדם עבד, אין הוא אלא עבד.
3- הפסוק מחדד: אם שמוע תשמע לקול ה’ אלוהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו.
מכוון לתודעת האדם החופשי, בן החורין, שהיא לימוד דרכי האל ואימוץ של דרכים אלו.
וזוהי הדרך אותה מציע הרמ”ק בספרו “תומר דבורה”:
“הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י”ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י”ג מִדּוֹת אֵלּוּ.” (הקדמה לתומר דבורה)
4- “וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק. יב וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ”
בן חורין ידיו ידי אמונה.
בן חורין ניזון מן האמונה, האמונה היא מזון “מן” יומי עבורו.
בן חורין נשען על האמונה, וזהותו הפנימית מוגדרת ממקור האמונה.
בן חורין יוצר, פועל, עושה, מדבר מתוך האמונה.
בן חורין חי כמשרת לאמונה, כל פעולותיו הן כלי שרת לצרכיה למגמותיה של רצון האמונה.
בן חורין לא סייגים, ללא מקבלות, ללא מעצורים, ללא עקבות, האמונה היא זו המגדרת אותו.
בן חורין לא שייך לעצמו, ומכאן חוסנו.
בן חורין תמיד קשוב, תמיד נינוח,
תמיד מוכן, תמיד שלו,
תמיד פתוח, תמיד חשוף,
תמיד שואל, תמיד סקרן,
תמיד עם מקום לאחר וחלל לאפשרות נוספת,
בן חורין מחר יהיה אחר, מחר יהיה שונה, מחר יקום אחרת.
בן חורין מתהווה.