סיפור דינה הינו משל ואלגוריה להתמודדות של האדם עם “דין רפה”. דן הינו הדין הזכרי קשה, ואילו דינה הינה דין רך, דין רפה. דן הינו דין מוחלט, גמור, שאין ממנו אפשרות לדבר אחר, למילוט. ואילו דינה הינה דין המאפשר למידה מן הקושי הכרוך בעמידה מול הדין.
הסיפור כולו מלמד את דרך ההתמודדות בעמידה מול דין, מול כל סוגי הקשיים, המהמורות, האתגרים שהאדם נפגש עימהם במהלך חייו. כאשר בכל סוגי ההתמודדות שאדם פוגש בחייו, בכל שלבי ההתפתחות – מינקות לזקנה, יש בהן מן הדין הרפה. הדין הרפה מהול בחסד, מאחוריו יש חסד, וזוהי הברכה שיש מאחורי הקשיים והמהמורות, מהן האדם לומד, גדל ומתפתח למקומות החושפים חלקים עמוקים יותר בנפשו, שהם עצמם זקוקים לאתגרים למען אותה ההתפתחות.
הסיפור בא ברצף האירועים הפוקדים את יעקב, שם הוא קונה חלקה בשכם ובונה מדעתו מזבח, וקורא לאל בשמו החדש שניתן לו: “וַיַּצֶּב-שָׁם, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא-לוֹ–אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”, יעקב מאמץ במהירות את שמו החדש, אולי במהירות רבה מדי, שכן מייד לאחר מכן מתרחש סיפור דינה. ספור שהוא כולו משל לתהליך ההתפתחות של מקומו החדש של יעקב, וכיצד מקום פנימי חדש זה שרק נולד, פוגש את העולם.
סיפור זה כולו הינו שיקוף ומשל לאופן בו נוצרת הפגישה של אדם שחווה שינוי גדול, משמעותי. וכיצד החיים פוגשים אותו לאור אותו השינוי.
הסיפור מספר את הצעדים שיתרחשו בחייו של האדם לאחר השינוי, וכיצד עליו לנהוג, ומה שלבי ההתמודדות שאותם הוא יפגוש.
בסיפור דינה, מופיעים כ 14 כינויים שונים לשמה של דינה. כ 14 ווריאציות שונות לשם “דינה”.
שמותיה השונים של דינה, מקבילים לדברי שלמה המלך בקהלת ג’ “לכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם”.
גם בפרק זה, חלוקת הצמדים הניגודיים הם כ 14.
כאשר שמותיה של דינה המקבילים לצמדי הניגודים, משקפים תהליך העומד על עיקרון הדואליזם.
נושא הדואליזם נוגע עד לשורש הקיום כולו, נושא זה בא לברר את המקור הראשוני שממנו נוצר הפיצול הראשוני, כיצד היה שם רק אחד, את אלוהים לבדו, ולפתע ברצונו האחד הפך לשתיים. שזוהי נקודת בריאת העולם. בהקשר של 14 שמות דינה והמקבלים לצמדים של שלמה המלך, זוהי האפשרות להבין כל אירוע, כל התנסות, כל מצב באשר הוא, לפחות בשני צורות שונות ההופכיות זו לזו. ומכאן – לפחות שתי דרכים שונות ללכת בהן לאחר שמשהו הובן באופן מסוים. כך שב-14 הצעדים המופיעים בפרק, יש בכל צומת לפחות שתי אפשרויות לאדם, למען בחירה בדרכו, כיצד יבין ומה יעשה עם הדבר שפגש בחייו כצומת.
הינה דרך אחת להבנת 14 השלבים:
1- דִינָה בַּת-לֵאָה: עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת
צעד ראשון: דינה ולאה יוצאות לעולם: לכן דינה בת לאה, כיוון שתחילת כל דרך ביציאה ובמפגש עם העולם.
מפגש זה עומד על לידה עם אפשרות למוות. לכן היציאה הראשונה לחיים הינה תמימה, אינה מוכנה למקום אותו היא פוגשת, ולכן מוות אפשרי לה. ומכאן הסכנה. הפסיעה הראשונית למסע, הינה בסימן להיות או לחדול.
2- בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב: עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ
צעד שני: כעת דינה היא ביתו של יעקב: האדם מופרד ממעשיו, מעשיו במקום שהוא מסוגל להתבונן בהם, שם יש לו בחירה כיצד לממש את רצונו, את כוונותיו.
מכאן עניין הנטיעות, שהן מעשה המוביל לתוצאה. אם האדם בשל הוא נוטע נטיעות שיובילו לפירות המקווים, אם אינו מוכן ולא בשל, הוא ייטע נטיעות שבדיעבד יאלץ לעקור אותן.
3- הַנַּעֲרָ: עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
צעד שלישי: שמה של דינה: נער, ללא האות ה’. ניתן לקרוא לה בשם זכר, או נקבה עם הניקוד.
האדם עובר במעשיו הבחנה של הגידור המיני, בזהות המעשים כאיכות נקבית או זכרית. ניתן לעשות כל פעולה באופן זכרי או נקבי.
לגבי מי מן הצדדים הורג או מרפא? דבר תלוי בצעדים הקודמים. כאשר יש בשלות והבנה יש ריפוי (בשני המינים) כאשר אין את הבשלות הנדרשת הרי שהדבר מוביל להרג – לא במובן הסופי והגופני, אלא במובן של דין קשה המחייב סבל, קושי, התמודדות קשה.
4- הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, לְאִשָּׁה: עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת
צעד רביעי: דינה מופיעה כעת בין קצוות קוטביים של ילדה מול אישה.
האדם עומד מול שאלת יסוד בשלב זה, כאשר יש בתוכו דרגת מודעות בוגרת יותר המסוגלת להבין את הסיטואציה מולה הוא עומד. אז עולה שאלת יסוד: האם יש לי את הכישורים הנדרשים להתמודדות מולה אני ניצב? יש אפשרות לבנייה בוגרת או לבנייה הבאה בתהליך ההורס תחילה, שוב תהליך הנבנה בתוך אופי אורגני של הבנה ובגרות או מתוך קשיים של בנייה הכרוכה בפירוק, לשבור ולהרוס ומשם להבנות.
5- דִּינָה בִתּוֹ: עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק
צעד חמישי: כאן דינה היא הבת של: בשלב זה, האדם כבר מממש את כוונותיו וכבר יש לו כברת דרך שעשה, לכן עולה השאלה מאין הוא יישאב כוחות לעצמו להמשיך את המהלך. כעת המשך המהלך מחייב כוח רב, כוח רצון חזק. בשלב זה על האדם לזכור שיש לו שורשים, יש לו הורים – אבא ואימא, ומשם ניתן לשאוב כוח.
נקודה זו קשה במיוחד, מכיוון שיש מקרים רבים בהם הוריו של האדם אינם מקור לכוח, אלא בדיוק להיפך. לכן יש במקום זה אפשרות לבכי או לצחוק , דבר זה תלוי בבגרות של האדם להתנתקות סימביוטית ממקומו כילד כמו שהיה מול הוריו.
6- בַּת-יַעֲקֹב: עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד
צעד שישי: כעת דינה היא ביתו של אדם קונקרטי, יעקב: שלב זה הינו הממשיך את הקודם. יש אפשרות לשאוב כוחות רבים מן הדורות שקדמו, בתנאי שהאדם מכיר בייחודיות שלו עצמו ואינו נבלע לתוך הצל של אבותיו, אז במקום שיכול להתחזק רבות מאבותיו, וזהו הריקוד. אם ייחודיותו לא בשלה, עליו לעבור דרך של מחילה והשלמה עם כאבים שנגרמו לא כתוצאה של האנשים שהיו אבותיו “אבות אכלו בוסר, שני הבנים תכהינה” . בשלב זה יש הספד לאבות, על האדם “לקובר” אותם לצאת מכבליהם לדרך אישית ואינדיווידואלית.
7- חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ, לְאִשָּׁה: עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים
צעד שביעי: כעת דינה היא מושא לחשק: בשלב זה יש עולה שאלת הכלים להתמודדות עם מה שמתחייב מן הקונפרונטציות השונות. במקום זה על האדם ללמוד את העבודה עם היצר, עם כוחו של יצר המובן המיני, במובן של הכוחות האימפולסיביים המידיים והראשוניים. אם יש בגרות נכונה, היצר הופך לאבנים שמהם האדם יוצר בית, מציאות. אם כוחו של היצר חזק על האדם, והאדם הופך “עבד” לכוחות האימפולסיביים הראשוניים, אזי הוא משליך את האבנים שהיו שלו ומיועדות לו לצרכי הבנייה של חייו, כלומר הוא מבזבז את המשאבים שיוחדו עבורו לבדו.
8- וּתְנוּ-לִי אֶת-הַנַּעֲרָ, לְאִשָּׁה: עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק
צעד שמיני: כעת דינה היא נערה ואישה: בשלב זה מתבססת דרגת האינטימיות שיש לאדם עם מעשים שעשה. המעשים שאדם עושה בונים אותו, מהם הוא נבנה ומהם הוא שואב כוחות לעצמו, לשם בניית זהות בתחילה, או כל מימד אחר בתוכו. דרגת האינטימיות של האדם, הקרבה שלו לעצמו עקב מעשים שעשה שעליהם הוא נשען, מביא לדינאמיקה של “חיבוק” במובן של בנייה עם דין רפה, מול “רחוק מחבק” שם יש הפרדה של האדם ממעשיו, שם האדם כמו שאינו מזהה עצמו עם מעשיו ולכן אינו יכול להיבנות מהם, אז התוצאה הינה התרחקות, שזהו דין קשה, דרך קשה. שם אין רוך, חום, קרבה ואינטימיות. שם האדם נבנה מן הקושי הכרוך בהתרחקות. שלב זה מלמד על הקשר שיש לאדם עם חייו שלו עצמו.
9- אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם: עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד
צעד תשיעי: בשלב זה יש לאדם סוג של התמודדות שאף פעם אינה פשוטה, היא ההתמודדות של לעמוד מול עצמו, ולהתבונן במראה על עצמו ולקבל שיקוף מדויק ממנו אין דרך להיחלץ. זהו שלב של דין עם לשון מאזניים עדינה ביותר. אפשר לגדול משיקוף “אכזרי” זה, או ללכת לאיבוד עקב הקושי בדבר שהאדם רואה על עצמו. הקושי המרכזי הינו המוכנות להודות, ביכולת להבין את המוגבלות, את היחסיות שיש ל”אגו” (הדימוי העצמי) שהאדם בנה בתוכו. אם הוא יש בתוכו את יכולת העבודה עם מה שראה על עצמו, הוא מבקש עוד מאותה הדרך. אם אין בו את המוכנות להתבוננות הזו, הוא הולך לאיבוד, דבר הכרוך בקושי וסבל רב.
10 – לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ: עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ
צעד עשירי: בשלב זה אין יותר קשר הכרחי בין תוצאות חייו של האדם לבין הוא עצמו. בתחילה האדם הוא זה שעושה, וכל מעשיו משויכים עליו, ומייצרים זהות בינו למעשיו. בשלב זה, מעשי האדם מיצרים מציאות בעולם, ואותה המציאות שייכת לאדם בשורשה, אך מוגשת לעולם כמנחה, כחפץ שכעת אחרים יכולים להיעזר בו לצרכיהם הפרטיים. זהו שלב מתקדם בחיי האדם כאשר יש למעשיו תוצאות קונקרטיות כגון, מערכת שהקים, ילדים שגידל, ספר שכתב, ועוד… בשלב זה עולה שאלת השורש מול הפרי, האם האדם מבין כי הוא כלי שרת לאבולוציה האנושית וכל פעולותיו הינן החלק שלו באבולוציה העולמית, אז חייו נשמרים, ויש להם ערך בפני עצמו (דבר התלוי בנתינה, ובבגרות של הנותן, כאשר הוא מבין כי הדבר שעשה שייך לו, אך אינו שלו) או לחילופין, חייו מושלכים מנגד, עקב הסימביוזה העמוקה בינו לתוצאות חייו. גם כאן יש בשלב זה כאב עצום, אם הוא בא לאדם דרך הדין הקשה. אך גם בדין קשה יש חסד. ההשלכה מאפשרת התעוררות ולמידה לגישות נכונות ועדכניות יותר לבגרות של האדם.
11- כִּי חָפֵץ בְּבַת-יַעֲקֹב: עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר
צעד אחד עשרה: דינה בת יעקב, היא “חפץ”: בשלב זה יש דרגת מודעות גובהה מן הצעד הקודם, כאן האדם מבחין כיצד מעשים שעשה לוקחים חלק פעיל בבניה של “קומת האדם” שהוא. סוג האדם שהוא אינו תלוי רק בשורשו הראשוני, אלא באופן בו הוא חי את חייו ומה עשה עם מה שניתן לו. מעשיו הם “לבושיו”, ויש בחירה מה ללבוש, מה הם הלבושים אותם היה רוצה לעצמו. מעשים שהוא יכול לקרוע לעליו, או לתפור לעצמו, על פי מידותיו. בשלב זה, האדם לבדו הוא זה שם דין לעצמו.
12- שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה: עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר
צעד שתיים עשרה: כעת דינה היא האחות של לוי ושמעון, שהם אנשי עשייה במובן האגרסיבי: שלב זה מתאפיין ביכולת של האדם לבטא את עצמו דרך סך כל החיים שחי המלווים אותו לכל מקום. לאדם אין מקום עליו הוא יכול לברוח מעצמו. כך שבכל מקום, ה”עצמי” של האדם מתבטא בטוטליות שלו ,על כל צדדיו והיבטיו. כל דבר שהאדם עושה, במחשבה, דיבור ומעשה, כל כולו קיים שם. לכן בשלב זה עולה שאלת האמנות של ההנגשה שלו את עצמו, עם כל תכניו, לעולם. לעיתים, לא לדבר, לא לעשות כלום, לחשות הינה הפעולה הנכונה העמוקה ביותר. לעיתים לדבר רק הורס ומקלקל. לעיתים להיפך – האדם נדרש לעשות לדבר, וכאן עולה השאלה כיצד להנגיש עצמו כך שמה שעשה הופך לדבר הבונה ומקדם, את עצמו את האחר.
שלב זה קשור לכלי התקשרות, מחשבה ודיבור, כאשר “לוי” הוא מחשבה, ו”שמעון” הוא דיבור.
13- וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ: עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא
צעד שלוש עשרה: דינה יוצאת שוב כמו בצעד ראשון, אך כעת עם אחיה:
בשלב זה, האדם בוגר, עצמאי, מיוחד לעצמו עקב החיים שחי. עליו להבדיל את עצמו מן הסביבה, וכך הוא זוכה לאינדיווידואליות הייחודית רק לו. דבר שנקנה לו עקב החיים שחי. אם תהליך גיבוש הייחודיות שלו היה בדין רפה, הוא מתבדל מן העולם בזכות האהבה. ואם אותה הייחודיות הבשילה שלא כראוי, אם שלבים חסרים, או מקומות שלא החלימו ולא טופלו אזי אותה הייחודיות מתבדלת דרך שנאה שזהו דין קשה.
14- הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ: עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלום
צעד ארבע עשרה: דינה, האם זונה, האם טהורה?
בשלב זה האדם ניצב בדין הסופי של להיות או לחדול, כאן סיכום המהלך של חייו או של מעשיו, האם חייו הם כשלון או הצלחה, מלחמה או שלום. כאן סיכום התהליך הינו הוא עצמו הדין. דבר שלו ניתן להימלט ממנו.
הכוונה: משמעות הדבר, אין קשר בין האדם בשורשיו הפנימיים לדבר שאליו הוא גדל, דבר היוצר פיצול פנימי עמוק, ולכן מוביל למלחמה. ושלום: זהו מצב בו האדם ומה שנולד מחייו, הם באחדות ובאותה האיכות.
סיכום: לאחר מהלך הבירור שיעקב עובר בתהליך סיפור דינה, הוא זוכה לשמו “ישראל” בפעם השנייה, על ידי האל עצמו לא על ידי מלאך, כמו בפעם הראשונה, אז הוא הופך ל”ישראל” שלם, בוגר, מוכן לחייו החדשים בכל המובנים. אז התהליך הושלם “וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱלֹהִים, שִׁמְךָ יַעֲקֹב: לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל”