1-“וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם. אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק”
ההיסטוריה של יצחק בנו של אברהם, הינה בעובדה שאברהם, אדם שלא יכול היה להוליד. שלידתו של יצחק נחשבת ללא אפשרית, שאימו שרה – אף היא אינה יכולה ללדת. מצביע על כך שיצחק הינו אדם בלתי אפשרי, מציאותו הינה מציאות נס, כשהוא עצמו מוזר ואינו חלק אינטגרטיבי מן העולם והחברה הסובבת.
לכן הפסוק כפול. “וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם. אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק”.
2- יצחק הינו אדם המייצג את מידת הדין (על פי המסורת) חייו מאפיינים את איכותה ואת אופן פעולתה של מידת הדין.
הוא מכונה יצחק, על צחוק עתידי, על צחוק שעתיד לבוא לעולם.
האל הוא זה הנותן ליצחק את שמו: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק”
על שום הצחוק העתידי.
הצחוק העתידי הקשור לשמו של יצחק, שייך לאדם שיסוד פנימי בסיסי ועמוק השתנה בתוכו.
אדם שחווה מוות קליני וקם לתחייה, מבין לאחר היקיצה באופן שונה ויסודי את עצמו ואת חייו. כל מה שהיה חשוב ועקרוני לפני חווית המיתה, מאבד את כל משמעותו. לפתע נושאים אחרים הופכים לעקרוניים והוא צוחק בקול על האופן בו הוא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי. כיצד שם כל משקל חייו על נושאים שכעת הוא רואה את אותם הנושאים בטלים וחולפים.
זהו צחוקו של יצחק המערער על כל מה שנראה יציב וגורם לאדם זעזוע עם חרדה גדולה עד מאוד, כאשר הוא נפגש בצחוקו של יצחק שמשקף לאדם את הנושאים עליהם חייו נשענים צחוקו של יצחק מחייב אותו לעמוד מול אותן הנקודות שהוא מחשיב ועליהם ומתוכן חייו נבנים.
זוהי אחת הנקודות המסבירות את הדין הקשור לשמו של יצחק. הוא מחייב את האדם להתמודדות והתבוננות חדה מדויקת המפשיטה אותו ממה שהיה חלק מעצמו עד לנקודה זו.
ויש בדבר דין, המביא עימו כאב רב, כשם שהוא עצמו נעקד על ידי אביו על המזבח, וכאב את כאב המיתה.
3- הביוגרפיה של יצחק הינה סיפור המלמד על האיכויות של מידת הדין וכיצד היא פוגשת את האדם:
“וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת”
מידת הדין אינה רואה, היא עיוורת. לכן היא קשה וכואבת. בדין גמור אין מקום לאבולוציה, לשינוי, לאפשרויות נוספות. דין גמור מקבע מציאות ואינו מאפשר בא שינוי.
עיוורונו של הדין, מהווה סיבה לסיום תהליך. תהליך מתפתח אינו חלק מדין גמור.
שמו של האל כמו שהוא מכנה את עצמו “ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם”, מהווה אופוזיציה למידת הדין.
כך שדין, מתחם, סוגר, מקנה גבול וסוף לכל דבר ולכל מציאות. האופן בו דין “שופט” את האדם הינו על פי הגבול ואופיו של התיחום של כל דבר.
מבנה גופו של האדם זהו התבנית, הגבול, ה”דין” של מיהו האדם. לכן על פי גופו של האדם, כיצד הוא נראה וויזואלית, תווי הפנים, ומבנה הגוף, על פי מבנה זה ניתן להבין כיצד מידת הדין תשפוט את אותו האדם ולפי איזה קריטריונים.
4- לכן יצחק זקוק להכנה מאוד ספציפית כדי לברך ולהעביר את המסורת שקיבל מאביו לדור הבא. אדם שחייו מייצגים דין זקוק להיות במצב “צבירה” מאוד מסוים כדי להעביר את עצמו באופן הנכון. כאשר הוא מעביר את עצמו לאדם אחר, אין אפשרות לסור ממה שהעביר. ברכתו, או ברכתה של מידת הדין מייצרת מציאות שלא ניתן לזוז ממנה, לא ניתן לשנות אותה. לכן לאחר שיצחק מבין כי הברכה ניתנה ליעקב, הוא יודע במקביל שהוא עצמו לא יכול לשנות את גזירת ההעברה של הדבר מיעקב לאחיו התאום, עשו.
5- מהם התנאים שלהם זקוק יצחק על מנת להיות במקום האידיאלי להעברת הדבר שקיבל מאביו אברהם לדור הבא:
א- “וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי ואֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי”
הוא זקוק למזון, למטעמים. מזון המהווה סיבה לנינוחות הנפש, והתרחבות הנפש, לשובע הגורם לאדם להיות במקומו, בהווה שלו. אז הגוף אינו מהווה הפרעה להליך הנפשי.
ב- “וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת”
אין לו את כושר הראייה, לכן הוא נכנס פנימה, לתוך נפשו, משם באה הברכה. נפשו הוא זו המברכת, לא דעתו, לא ידיו, לא שיכלו, לא אמונותיו, לא התכוונותו, אלא נפשו…. משם נובעת הברכה.
נפשו של יצחק אינו “יצחק” האדם, האיש. נפשו של יצחק היא המקום בו הדין פוסק ושם חל השפע המגיע לאדם ממקום בו אין תיחום וגבול, שם אין דין וצמצום.
לכן בקונטקסט הזה, נפשו של יצחק, היא המברכת, אינה קשורה יותר לדין אלא לאלוהות עצמה: “בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי”. הנפש באיכותה, אחת היא. לכן בברכת יצחק, הנפש היא זו המעמיקה את הברכה, מקום משם נובעת ומתגלה האחדות.
ג- הצד החקרני והשואל בתודעה:
“וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי”.
“וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא”
“וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו; וַיֹּאמֶר, אָנִי”
אופן החקירה של יצחק הינו למען בירור, למען הזיקוק של הדבר. השימוש בחלק החקרני הינו ככלי בלבד, ואין נטייה זו שייכת לאופיו הבסיסי של יצחק.
הנטייה לחקור במצב זה, שייך למגמה של המברך ליצירה של תשתית הראויה ומוכנה להעברת הברכה. רצונו ביצירת קשר אחיד בין נותן למקבל, לכן הוא מברר שוב ושוב באופן חקרני, מיהו זה שעומד מולו.
6- בלימוד על פי “ראש תוך סוף”, מהלך הנ”ל הינו אלגוריה לאופן בו על האדם לזהות ולהגדיר לעצמו מהי האיכות העמוקה הנפשית שיש לו. באיזה שם היה מכונה אותה? כאשר האדם אומר “הנפש שלי” “נפשי” “הנשמה שלי”, למה הוא מתכוון?, לימוד הפרשה מתוך זווית זו מאפשר ומראה את הדרך לזיהוי של האיכות עמוקה באדם, והיכולת לקרוא לה בשם, דבר שהופך את הברכה שבאה דרך נפשו של האדם, לחייו של האדם לדבר מוחשי וקונקרטי. וזוהי למעשה תכלית לימוד פרשה זו.