1– פרשה – ואַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים:
הפטרה – וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים:
בא בימים מראה תנועה של לבוא לימים, הגעה על היום, השכינה בתוך היום. בא בימים מצייר מצב תודעתי של האדם החווה את ימיו באופן מלא, במודעות ותשומת לב מלאה, שהוא והיום הולכים ביחד, שאין ניתוק או חלימה במשך ימיו, אלא הוא צמוד למתרחש, שהוא עצמו חלק מהתהוות היום. אז ימיו, ימים והוא חלק מהתהוות היום כפי רצון האל.
2- “וַיְהִי-הוּא, טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת”
האדם פועל פעולה. פעולתו מתחילה בהליך פנימי. לבסוף יש לפעולתו עדות בעולם החומרי החיצוני, אך מלכתחילה, לכל מעשה יש התחלה במקום שאינו נראה לעין, הוא סמוי מן העין וידוע רק לאדם ההוגה תהליך פנימי מסוים.
לתהליך הפנימי של מחשבה, תפילה, דיבור פנימי של האדם עם עצמו, יש אדוות על פני המציאות, העולם מגיב למחשבות האדם, ויש קשר וסינרגיה בין מחשבה בלב האדם לדברים המתרחשים סביבו.
זוהי תשומת ליבו של עבד אברהם, שמתפלל, ובוחן את היחס שבין התפילה הפנימית להתרחשות שנוצרת סביבו כתוצאה מאותה התפילה.
תשומת לב לקשר בין ההליך הפנימי שאותו האדם יודע לבדו, להתרחשות החיצונית המגיבה, או הקשורה להליך הפנימי.
תשומת לב זו מאפשרת את הופעת השלב השני.
3- “וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ–לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא”
כאשר מתחיל התהליך להתהוות בעולם הגשמי, כאשר יש הגשמה של מחשבה למעשה, כאשר תפילתו של אדם נענית והוא רואה בחושיו את תהליך ההתהוות של בקשתו בעולם החיצוני, עליו לחשות, לשקוט, להתבונן במתרחש ולא להפריע לדינאמיקה שכעת מתרחשת ללא צורך בהשקעת אנרגיה מצדו. עליו להישען אחורנית ולהשתאות על המתרחש.
רק לא להפריע, רק להמתין, פשוט לשבת ולהיות ער ומודע למתרחש, כיצד מהלך שהחל בתנועה הפנימית מוצא את דרכו בעולם החיצוני.
כאשר הדברים מתהווים בעולם, על האדם לשקוט ולא להפריע לתהליך טבעי הנובע ממקור גדול ממנו.
שלב שני אם כן, אינו קשור לפעולה שיש לפעול, אלא להתבוננות שקטה ולא מפריעה במתרחש.
התבוננות המאפשרת חלל ומקום להתהוות של המחשבה הראשונית.
4- “ויישם (וַיּוּשַׂם) לְפָנָיו, לֶאֱכֹל, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל, עַד אִם-דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי; וַיֹּאמֶר, דַּבֵּר”
לאחר שדבר מסוים נכנס לפעולה, יש תהליך המתרחש, והאדם מתבונן, רוגע, שקט, מתפעם ואינו מפריע.
בא השלב שעליו לקחת חלק פעיל, עליו לדבר את חלקו שבתהליך.
לדעת מתי לדבר ומתי לחשות, זוהי אומנות גדולה המתחילה ב”בא בימים” (כפי שנאמר למעלה)
כדי שפעולה תסתיים, ותגיע להגשמתה המלאה, יש צורך לשמור על הרצף של “ראש – תוך – סוף”, ההתחלה הינה פנימית ואינה נראית לעין, היא ידועה רק לאדם, בתוכו לבדו.
לאחר מכן כתוצאה מהליך פנימי, נוצרת אדווה במציאות שממשיכה ומתהווה, שם על האדם לעמוד דום, לשקוט ובעיקר לא להפריע.
בסוף התהליך על האדם להגיד ולבטא במילים הנכונות את סיכומו של המהלך.
אם המילים או המעשים מבטאים את החלקים הראשונים נאמנה, כאשר המעשה הינו המשכיות רציפה לחלקים שקדמו, אז הדבר מקבל מציאות שלמה בעולם.
רצף הדברים, ללא קטיעה וללא הפרעה, אינו ה”סוד”, הדרך למהלך ההתהוות של הדברים כפי הרצון או הכוונה הראשונה. זהו החלק היותר קשה ומורכב בתהליך.
חלק זה בתהליך מצריך מן האדם, דבקות, משמעת, יכולת להשהיה של צרכים גופניים כגון צמא, רעב, עייפות ועוד… כאשר הרצון הראשוני הינו משאב הכוח שמאחורי האדם.
בדרך כלל רוב התהליכים המתהווים, נקטעים בחלק זה עקב סוגים רבים של הפרעות והסחי דעת, הבאים בכל פינה של חיי היום יום.
בחלק זה על האדם לפתח סוג של משמעת, עם יכולת סגפנית שאינה קשורה לעינוי עצמי, אלא לאימון ושמירה על הקו של הרצון והכוונה הראשונה.
ה”סוד” של ההגשמה הסופית קשור עם כן לרצף, לאחדות שבין שלושת החלקים.
היכולת לשמור על הרצף, ללא הפסקה וקטיעה, זהו סוד ההצלחה.
5- סיכום:
תהליך זה מתרחש בחיינו כל הזמן, במעגלים קטנים וגדולים, הבנת תהליך זה והיכולת להבין את צעדיו, מאפשר הליכה בחיים במקביל לתהליך המתהווה כמו שבעל הרצונות כולן מכוון.
זהו סוג ההליכה אברהם שכל חייו המשיך את הליכתו, היא ההליכה המתהווה, לכן הוא מסיים את חייו כאשר הוא “בא בימים”.