חלק זה הינו ה”תוך” וה”סוף” של פרשת וירא. אך חלק ה”סוף”, אינו שלם והוא הזמנה לכל אדם להמשיך אותו.
1- “וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אתי (אַתְּ), חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר, אַל-אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים–אַל-תְּכַזֵּב, בְּשִׁפְחָתֶךָ” הברכה וההבטחה של אלישע הנביא לשומנית, נופל בקרבה על אוזן חפצה אך ביקורתית. נפשה מרה לה, על שנים של תקווה לילד, ואין. היא מתבוננת בנאמר, וכמו שמאיימת על הנביא “אל תכזב בשפחתך”. אל תגרום לי אכזבה נוספת, אל תשקר אותי. אני איני מאמינה, אני חשה בקרבי בספק והפתעה מהבטחתך.
2- ” וַתֹּאמֶר, הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי; הֲלֹא אָמַרְתִּי, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי” בנה של השונמית אכן מת (מה שיגורתי בא לי) בליבה עמוק, השונמית חשה שאין בילד ממש, שמציאותו אינה שלמה, שיש בו דבר פגום. בנפשה המרה, היא מטיחה בנביא “אתה נתת את מה שאני לא בקשתי, אתה הבטחת דבר שאני לא האמנתי. אך בא לי הדבר והינה יש לי ילד. קיומו אשליה? קיומו אמת? ילדתי אותו, הנקתי אותו, אימצתי אותו על ליבי. ועדיין אני חיה עם ספק בליבי את על אפשרות קיומו”.
3- “וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ” השונמית חישלה אמונתה, קפצה אגרופיה, דרכה את נפשה, והנביא בעקבותיה הלך, היא המובילה והנביא מובל. כוח האמונה של השונמית הקים את הנביא ממקומו. אמונתה המתחדשת בדבר שלא קיים, שהיה קיים חלקית וכעת נעלם, בכוח אמונתה הנביא הקים את הילד המת והחייה אותו.
4 – “וַיָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל-מִטָּתוֹ. וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה. וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד. וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת-עֵינָיו. וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ. וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל-רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת-בְּנָהּ, וַתֵּצֵא” פיה של השונמית נדם, הסתיימו המילים, הילד קם והוא שלם, כעת הוא מציאות שלמה. נגמרו מילים, ניתן להשתחוות, להגיד תודה ודום למילים.
5- “וְצַדִּיק, בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” זהו חבקוק הנביא, אותו הילד שנחבק על ידי אימו לראשונה ועל ידי הנביא שהקים אותו מן המתים בפעם השנייה. זהו חבקוק הנביא שהוא זהה בקיומו ליצחק שעוקד על המוקד, נפח נשמתו וקם לתחייה. ואמר את תמצית חייו שירש מאימו השונמית, ירש את נחישות הלב, את האמונה היוקדת בדבר שאינו נראה לעין והאמונה מקימה אותו למציאות.
6- האמונה אינה קשורה לתוכן כלשהו, האמונה אינה תיאולוגית, אינה מסורתית, אינה דתית. האמונה הינה פוטנציאל של איכות נפשית באדם, שיש לפתח אותה ככל אחת מתכונות הנפש. הייחודיות של תכונת האמונה בנפש האדם, הינה בחלל שהיא פותחת, בביטחון שיש אפשרות שלא נראית לעין, ביכולת לשהות בהווה בנינוחות לאור חזון רחוק ולחוש ביטחון פנימי עמוק על אפשרות עתידית שבא תבוא. זוהי התכונה הנפשית שיש בכוחה לברוא מציאות, זוהי התכונה שפותחת את החלל לאלוהות שתבוא ותשכון באדם. הפרשה וההפטרה שתיהן עוסקות בתהליך הבנייה של תכונת האמונה בנפש האדם. בתהליכים הפסיכו – רוחניים שיש לעבור כדי להקים תכונה זו, שתוצאותיה של תכונה זו מתגשמת ביכולת להקים את המת בתחייה, להפוך דבר מה שנראה פנטסטי למציאותי.
7- התפתחות האמונה בנפש האדם אינה קשורה למסורת, דת, חינוך. היא חלק מצו קיומי שכל אדם חש בליבו, כל אדם חש את עצמו ואת חייו, את הצורך האישי שלו, להגשמה, לביטוי מלא, לתנועה קדימה, ליצירה של יש מאין את התוכן שגלום באישיות שלו, את הצורך לתנועה יוצרת של חייו הפרטיים. תהליך ההגשמה של האפשרויות הגלומות בנפש האדם, מוגשמות דרך תכונה האמונה. תכונת האמונה הינה החלל הפנימי למפגש של האדם עם הנצח, עם האלוהות.