“ישקני מנשיקות פיהו” (שיר השירים א’-ב’)

התשוקה והמשיכה של גבר לאישה או להיפך, עומדת בבסיס הקיום. כל הטבע כולו עובד על פי הכלל של המשיכה בין הזכר לנקבה. בשיר השירים יש דגש מיוחד על קשר זה ועל המשיכה והריקוד שהיא יוצרת. המשיכה בין גבר לאישה בשיר השירים הינה משל בלבד להפריה הנפשית המתרחשת כאשר יש עיסוק בתוכן כלשהו (כאחת מן האפשריות של עומק המשמעות של שיר השירים). כל עיסוק בתוכן הינו כמאיין חיזור וריקוד בין האדם לבין התוכן הנלמד, כך שהתוכן יכול להיות הצד הנקבי והאדם הינו הצד הזכרי (יש אפשרות שהתוכן הנלמד יהפוך לזכרי כאשר ישפוך עצמו על אדם הפתוח מספיק). כל אדם שרוצה להיכנס לעובי הקורה במה שהוא עוסק, כל אדם שרוצה שיפתחו עליו העולמות בהן הוא מעוניין, יהיה עליו לעבוד בעמל רב על מנת להשיג את מבוקשו זה. תהליך הלימוד העיוני מתחיל בדרך כלל במאמץ של תפישת מושגים ועקרונות מחשבה חדשה לאדם המעיין. יש בכך קושי גדול המחייב הגמשה מנטאלית. אך תהליך זה הינו קל יחסית וכולם עוברים אותו בתהליכי למידה. שלב מתקדם יותר מכך הוא לאותם הממשיכים לנוע לתוך עומקו של הכתוב ומבקשים את החיים שהכתוב מביא איתו. שלה זה דורש להשתלם ב”אומנות החיזור”. החיזור אף פעם אינו אלים או פרובוקטיבי. הוא עדין ומרמז, הוא עיקש אך סובלני, הוא נוכח ומרוכז, הוא יפה ולא חד גוני בביטויו, הוא תמיד חדש ומעורר. חיזור כזה אם הוא נעשה לאורך זמן, הוא יענה. החיזור אחרי אישה לא תמיד מצליח. ולא תמיד הוא אמור להצליח, לא כל אדם מתאים לכל אישה ולהיפך. יש מצבים שהמחזר ינסה שוב ושוב, והיא תסרב לו עד שהוא ייוותר ויאמר לעצמו שהדבר לא מתאים, או שהוא לא בסדר במשהו או שהיא אשמה באכזבתו. אין זה כך בתוך עולם הנפש. בתוך עולם הנפש קיימת אפשרות שהאדם יקבל סירוב מן הכתוב והתוכן אותו הוא מבקש, למשך תקופות זמן ארוכות. האדם יעשה מאמצים רבים המאופיינים למאמץ לימודי או מדיטציות או עבודה נפשית ועוד. ויש סיכוי שהוא יחוש ייאוש מסוים על היותו מנסה ומנסה וכלום לא קורה. בעולם הנפש אף פעם לא דוחים משהו. אם קורה מצב שבו אדם חש שהוא מנסה ולא מצליח, יש בכך סימן שהתוכן המבוקש כמו בוחן אותו על רצינות כוונותיו, וכן – רוצה לעזור לאדם לבנות בתוכו את הכלים והאיכויות המתאימות על מנת שאותו התוכן יחוש שהוא יכול לצקת עצמו בבטחה לתוך אותו אדם. כך הזמן, הקושי וההתמדה בדרך החיזור אחרי תוכן הכתוב, הם לשם הבנייה הנצרכת לאדם לגדילתו. כך שבדרך זו אין מקום לייאוש או לוויתור, אלא לכח ההמשכיות החשוב לבניית איכויות הנפש.

בתהליך החיזור אחרי הכתוב, האדם הלומד ייחשב לזכר המחזר אחרי פתחיה של אהובתו הנעלמת. אך לאחר זמן שבו עומק הכתוב נפתח אליו, יהיה היפוך תפקידים והאדם יהפוך כנקבה על הכתוב, כאשר הכתוב יצוק את תוכנו לתוך ליבו של האדם. במצב זה האדם יחוש כאחד תחת השפעה של משהו וכן הוא יחוש השראה או התעלות רוחנית או יחוש אף גל של רעיונות ויצירתיות. בעולמות הרוח האדם הוא כנקבה ועליו להכיר בזה ולהבין את המשמעות של איכויות נקביות הכרחיות לעולם הרוח. איכויות כמו סובלנות, פתיחות, כניעה, מסירות, רכות חסונה, אהבה, מוכנות ועירנות נינוחה, גמישות ומוכנות לוויתור ולשינוי.
במהלך תהליך החיזור יחווה האדם עליות ומורדות של הצלחה וכישלון או ריקנות מול מלאות. כל תנודות התהליך הן לשם הבנייה של היציבות ההכרחית שהתוכן מבקש מן האדם, ולכן (פעם נוספת) אין להתייאש או לוותר, אלא פשוט להמשיך.

בכתבי קבלה (שהם פירוט מאוחר יותר הכתוב בסגנון אחר הנובע משיר השירים) יש הרבה מאוד אזכורים ושימוש במושגים של “זיווגים וייחודים”. עולה השאלה מי מתייחד עם מי ומה נולד מן ההתייחדות הזאת? ברובד אחד ניתן לומר שהייחוד הינו חיבורי הנפש עם תכנים גבוהים יותר מסך מצבו של האדם. יש כמובן משמעויות רבות לנושא זה. אך ברובד המידי הכוונה הינה לחיבור של נפש האדם למקורות חיות גבוהים וחזקים יותר, שאף הם חלק מן הפוטנציאל הטמון באדם. כאשר נוצר זיווג וייחוד כזה מתרחשת הפרייה בתוך האדם המובילה ללידה של דבר חדש, שיכול לבוא לידי ביטוי באין ספור מצבים. כגון הבנה חדשה, רעיון חדש, פתרון לקושי או קונפליקט, יצירתיות של מוסיקאי או סופר או צייר או כל אומן אחר, חיבור חוטים לכדי הבנה מלאה לגבי תחום לימוד כלשהו וכו’. תהליך זה הינו תהליך של ההוספה של האדם על עצמו על ידי “זיווגים וייחודים”, ויש הקוראים לכך “השפע הנשפע מלמעלה על האדם”. תהליך החיזור אם כן הוא למעשה רק תחילת הדרך, כאשר האדם מראה את משיכתו וכמיהתו לנושא מסוים. ככל שהנושא עמוק ובסיסי יותר, יתחייב יותר זמן של חיזור אחרי הנושא. אך כמובן יש שכר לתהליך זה ולא כדאי לוותר עקב קושי כזה או אחר, ובוודאי שיהיו קשיים. המשכה של הדרך הינה בהפריה הפנימית החלה על האדם והתפתחותו מזה.

אריך קסטנר סופר ילדים גרמני, באחד משיחותיו משתף כיצד היה כותב סיפורים. הוא היה שוכב במרכז החדר ללא תנועה והינה הסיפור מציץ מן החלון ובורח, וחוזר שוב, מופתע שקסטנר לא קפץ עליו. וכך שוב נכנס הסיפור דרך החלון לתוך הבית ובורח שוב, ומופתע שוב איך זה ייתכן שקסטנר לא זז, כאילו לא איכפת לו, והרי הסיפור יודע שקסטנר אוהב סיפורים ואיך ייתכן שהוא אדיש… נכנס הוא שוב לתוך החדר ומדגדג את קצה אפו של קסטנר כדי לראות מה קורה איתו. ואז קסטנר קופץ ותופס את הסיפור.
שיתוף זה מראה צד מסוים של תהליך החיזור אחרי תוכן, את הסובלנות ואת נחישות ואת התשוקה העזה שבין המשורר והשיר, ואת ההדדיות.

לאחר שההפריה התרחשה והופיע השיר או הסיפור, האדם כבר לא באותו המקום ., הוא משתנה וגדל, כך שכל הפרייה כזאת הינה עוד צעד בדרכו של אדם.