“שלא תדע עוד צער”

זו הברכה שנוהגים לברך בה את האבל, אותו אחד שאיבד את מי שיקר לו מכול. נכון – נראה שיש טעם בברכה זו לשעתה, אך יש בה גם טעם מוזר משהו. האם יש אפשרות שאדם מסוים לא ידע עוד צער לעולם? דבר זה לא ייתכן וגם לא הגיוני. כל המברך בברכה זו וכל אחד שמתברך בברכה זו, יודע ש”צער” ימשיך להיות חלק בלתי נפרד מן הקיום. אדם שסובל מאוד מאבדן, וגם אם השתקם טוב מן הכאב הכרוך בתהליך האבדן, יודע שלאחר זמן מה, החיים יזמנו לו עוד התנסויות שיש איתן צער וכאב.
סוגי רגשות–
יש בסך הכול שני סוגים של תנועה רגשית. האחת – קבוצת הרגשות הנעימים או החיוביים, כגון אושר, אהבה, חיבה, ידידות, נועם וכו’. קבוצת רגשות שנייה היא הרגשות הנגטיביים של קושי, סבל, חרדה, כעס, קנאה, תסכול, עוינות, וכו’. רגשות אלו אינם שליליים באופיים. ההבדל המרכזי בין שתי קבוצות אלו היא שרגש טוב אינו מבקש שינוי, מכיוון שטוב ונעים לו ואז אין רצון או סיבה לבקש ולרצות משהו אחר. לעומתם שרגשות נגטיביים חשים את חוסר הנוחות ש”כך, כמו שהחיים נראים כרגע, זה לא ייתכן”, ועולה הצורך לנוע לחפש מוצא מן הקושי והסבל. בבסיסם של רגשות נגטיביים וקשים קיימת תחושת מחאה יסודית כלפי הקיום והחיים. הרגש הקשה והסובל אומר: לא ייתכן שאני במצב כזה, לא ייתכן שכך חיים ושבכך עליי להסתפק ושעם זה עליי להשלים. זו מחאה עמוקה מאוד, המביאה לידי תנועה וחיפוש משהו אחר, ראוי יותר. כך שרגשות קשים, ורגש הצער בתוכם, דוחפים לשינוי.
מהו סבל?
אפשר לזהות בעולם שתי גישות מרכזיות לסבל. הראשונה באה מן המזרח, והיא טוענת שהעצם המציאות היא כולה סבל. טענת היסוד היא שכיוון שהכול משתנה כל הזמן, הרי גם אם האדם נהנה ממשהו, עצם חוויית היעלמות של ההנאה למשהו אחר, יוצרת סבל”, כמו שזה בא לידי ביטוי ביוגה סוטרה של פטאנג’לי. “ואולם לחכמים (בעלי כושר ההבחנה) הכול רק סבל, בגלל תהליך ההשתנות…” (פרק 2, 15) וכן ארבע האמיתות של הבודהה מעמידות את הקיום כולו על הסבל לבדו:
1. הקיום הוא כולו סבל (דוקאה).
2. הסיבה לסבל היא בורות (אווידיה).
3. קיימת אפשרות ודרך למחיקת הסבל וסיבותיו (נירודאה).
4. מה היא הדרך וכיצד לממש אותה, ומה היא תכליתה (נירוונה).

נראה שהגישות הללו רואות את הסבל כמצב נתון ובסיסי שיש לחמוק ממנו, והוא כשלעצמו משקף מחלה כלשהי.
הגישה השנייה כלפי סבל, המגיעה מן היהדות , מתייחסת לסבל כדבר מטהר (ייסורים ממרקים). הכאב משמש את האדם ככלי לניקוי ולהתפתחות, והכאב מביא אתו קולות ברורים של צלילי התעוררות. האדם שחי בהוויה של “שינה” צריך להתעורר על מנת להגשים או לראות את המציאות נכון יותר. יhתכן כי עליו להתפכח ממשהו, או לעלות לדרגות קיום גבוהות יותר. כך לסבל יש מקום מעורר וחשוב בתהליך הזה. היהדות רואה בסבל כלי התפתחותי שיש להיעזר בו על מנת להתבונן ולראות מהו הדבר באדם שצריך שינוי. גישה זו שונה לחלוטין מן המזרח. בשעה שהמזרח נשאר סטטי אל מול הסבל, ורואה הכול כסבל, היהדות רואה בסבל כלי דינמי הכרחי ונדרש לתנועה למקום חדש (על הקורא מאמר זה לבחור את הגישה הנכונה לו).
התגובה לסבל-
מכיוון שאי אפשר לחמוק מסבל, וסבל בדרגות שונות קורה לנו בחיינו כל הזמן, ומכיוון שסבל הוא רגש שאי אפשר לדבר עליו באופן אקדמי או פילוסופי, וזה מכיוון שכשכואב, אז כואב… הרי שקיימת חשיבות גדולה יותר לשאלה על הדרכים להתמודדות עם הסבל ( במקביל לשאלה האם יש לסבל משמעות באופן עקרוני). לכן, אם היה עליי לברך אדם המתאבל על קרוב שהלך לעולמו, הרי שהייתי מברך אותו בברכה אשר מציעה את ההתבוננות– שאם כבר בא לחייו סבל, אז שידע איך לעבוד אתו נכון ואיך להיעזר בסבל כדי לגדול למקום חדש. אין זה אומר שאדם צריך לזמן לחייו סבל כדי לגדול, אך אם הסבל כבר בא, יש לדעת איך לעבוד אתו כדי לנוע קדימה – כי זה הדבר שישמור את האדם בדרך הנכונה (ראו במאמר לגעת במציאות).
מהי הדרך הנכונה לעבוד עם סבל כאשר הוא בא? הדרכים הן רבות כמובן, אין דרך אחת לכולם, וכל דרך היא לבסוף אישית מאוד עם תשובות אישיות מאוד. דרך שעזרה לאדם מסוים, לא בהכרח תהייה נכונה לחברו שנתון באותו מצב. אך איכות הכרחית וחשובה היא זו המתייחסת לתהליך של התבוננות, כלומר לתהליך של לבנות את המקום באדם שחווה וצופה בחוויה במקביל. לדרך זו יש פרות רבים.

לזכרו של אחי, גיא משה נחושתן , נשמתו עדן .  (14.2.2013  –  27.12.1968)