kobyבאספקט ההיסטורי שיש לטבלה, הטור השני מקביל ליום הבריאה השני ולאלף השני על פי הספירה היהודית. בסיפור המקראי, באלף זה היה סיפור מגדל בבל ותפוצת האנושות בכל העולם. בסיפור מגדל בבל אנו רואים שקבוצת בני האנוש שכולם מדברים “שפה אחת ודברים אחדים” (בראשית י”א,א). רעיון זה מראה שהאנושות הייתה מקשה אחת, ללא הבדל וייחודיות פרטית של אינדיווידואל. קבוצה זו חשה שמגע עם האלוהות כבר איננו אפשרי, ואז הפתרון שלה לבעיה זו הוא בניית “עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם” (בראשית י”א, ד). לפי הטור השני אין מפגש בין האדם למושא תשוקותיו, ולכן האדם חש את הצורך ליצור בעצמו את מה שחסר לו. התחושה הבסיסית היא ש”אני כאן והוא שם, ואין אפשרות למגע יותר”, דבר שמוליך לתהליך ארוך וקשה של איבוד הדרך וחיפוש שלה. מעניין לראות שה’ לא אהב את הרעיון הזה: “ויאמר יהוה […] ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, הבה נרדה ונבלה את שפתם […] ויפץ יהוה אתם משם על כל פני הארץ” (בראשית י”א, ו-ח).
בטבלה – בתהליך שרואים דרכה אנו רואים שיש התגבשות והתפתחות של התודעה האנושית בתהליך של האדם הפרטי ושל הפוטנציאל שטמון בו. ולכן, מתוך הטבלה אפשר להבין מדוע ה’ לא אהב את הקולקטיב שהיה שם. נראה שהוא רצה שהאדם יתפתח ויבטא את הייחודיות הפרטית והמיוחדת שלו.
מזווית אחרת – גם התרבות הפרעונית המצרית הקדומה שייכת לתקופה זו, וזו תרבות שנעלמה לחלוטין, שחוץ מממצאים ארכיאולוגיים אין לנו היום זכר מעשי ממנה. עולה השאלה מה הסיבה להיעלמות של תרבות מפוארת זו. תשובה לכך אנו מקבלים בפסוק ”הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני” (יחזקאל כ”ט, ג). לפי פסוק זה, התרבות המצרית ראתה את עצמה כמי שעדיין מהווה חלק בלתי נפרד מן השפע שבא לידי ביטוי ביאור ובמים כמקור חיים, שהעובדה שהם חוו את עצמם כמו שהם היא הסיבה הראשונה והישירה להיווצרותם, כלומר – הם בראו את עצמם. דבר זה מוסבר באמצעות התיאור של מה שנברא ביום השני: “ויאמר אלוהים יהי רקיע בתוך המים” (בראשית א, ו). הרקיע הוא בתוך המים, מה שמקביל לתפיסת הקיום של התרבות המצרית – הם בתוך המים וחלק מן המים (מים כמקור שפע). על פי הטבלה – תפיסה זו היא תפיסה של חד פסיגי, האדם הוא חלק בלתי נפרד מן האינסוף. לכן לחד פסיגי בטור השני יש קושי גדול בהגדרת זהות, ורואים הרבה סימפטומים של עמימות מחשבתית וחוסר בהירות, וכן קושי לחשוב ולהתרכז. זה מפני שהאדם ניזון ממקור חיצוני לו, ואינו שואב את החיות מתוכו ונהפך ל”נתמך סעד” אנרגטי. לכן המצרים, שכך הם חוו את עצמם, לא יכלו להמשיך ולהתקיים כתרבות.
מזווית נוספת – במזרח הרחוק בזמן של האלף השני (הטור השני) ההינדו מתגבש כתרבות, הוודות והתרבות ההודית שמים לעצמם כדגש דתי ופילוסופי להגיע למה שהם מגדירים כתכלית האדם והמדרגה הגבוהה שלו – להגשים את ה”עצמי”. האדם חושף בתוכו את החלק האלוהי שהוא תודעה זכה, מראה ריקה שכל המציאות משתקפת בה כמו סרט, אך היא אינה נגועה במאום. היא – אותה תודעה ריקה ואלוהית , נשארת בלתי נגועה ב”קארמה ותוצאותיה”. הדרך שתרבות זו מציעה – להכיר את הרובד האלוהי שבאדם – באה מתוך אי הזדהות עם דבר, אפילו לא עם הרצון הטבעי לחיות: “הרצון לחיים זורם מאליו, ומושרש כך אפילו אצל החכמים” (פטאנג’לי סוטרה פרק ב, 9). ביטוי לכך אפשר למצוא בפסוק “ויעש אלוהים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע” (בראשית א, ז). המילה “רקיע” מציינת את המקום התודעתי באדם, שיודע ומבחין ומכיר את עצמו כחלק אלוהי. רקיע – רקע לכול. מה שעומד ברקע לכול היא התודעה , והאות יו”ד היא הסימן האלוהי שבתוכה. ואולם יש להבין שתפיסת קיום זו נכונה לטור שני. הטור השני בנובע מן הראשון, חש את עצמו בבלבול קשה, וחש את הצורך לברר מי הוא במקורו (וזאת מפני שהוא נותק משם, ואינו יכול לחזור עוד לשפע הקדמוני). לכן בתוך הטור השני עולה שאלת יסוד – “מי אני”, ולאורך הטור כולו יש מסע לגיבוש ולהגדרת תחושת זהות ברורה ונפרדת, לכן הצורך של העצים שמעלה הטור – לעשות, ולעשות מתוך רצינות ואחריות.
וכך, התפיסה האידאית שבאה מן המזרח הייתה נכונה לטור השני, שבו יש בירור זהות – מי אני באמת. יש לשים לב שמהטור השני ועד היום האנושות כבר עברה איזו כברת דרך.
במפגש הבא נעסוק בטור השלישי, הטור שבו נולדה היהדות.
המפגש ייערך בקמפוס בברושים, בתאריך 19 בפברואר 2013 בשעה 18:30.