kobyט”ו בשבט נספר במשנה במסכת ראש השנה כאחד מארבעת ראשי השנה, הוא ראש השנה לאילן ולפירותיו. לא ידוע הרבה על מסורות של ציון היום הזה, על אף שיום זה הוא ראש שנה בפני עצמו, ולכן היה ראוי שיקבל יותר משקל במסורת. מקובלי צפת מן המאה ה-16 החלו לתת יותר משמעות ליום זה תחת שרביטו של האר”י הקדוש, באמצעות ברכות של פירות הארץ. גם שבתאי צבי מן המאה ה-17 נתן ליום הזה ייחודיות רבה, והעניק לו משמעות משיחית. ואילו במאה הקודמת ט”ו בשבט קיבל מן התנועה הציונית משמעות של השתרשות בארץ, דרך מנהג הנטיעות.
יום זה ממוקם באותו זמן בשנה שבו ניצני האביב הראשונים מתחילים לבצבץ. רואים זאת בפריחת השקד, שעל אף החורף פריחתו משגשגת וניכרת לכול. ט”ו בשבט, אם כן, פותח את התעוררות הטבע למעגל חיים חדש, לשנה חדשה, ליצירה וללידה חדשה המתגלמת באביב.
אילן ופירותיו – יש אילן ויש פרי של אילן, והם אינם זהים. עובדה שאין להם אותו הטעם – לפרי יש טעם אחר לחלוטין, והוא נעשה ישות שונה מן האילן. הוא תוצר של האילן, הוא נוצר ממנו, אך יש לו איכויות שונות והוא בעצמו כבר לא חלק אינטגרלי ממנו.
כך גם האדם – האדם הוא האילן, ומעשיו הם כמו פירות האילן.
אפשר ללמוד מיחסי האילן והפרי על יחסי הגומלין של האדם עם מעשיו. העשייה באדם נחלקת לשלוש קטגוריות: מחשבה – דיבור – מעשה (“סוף מעשה במחשבה תחילה”). יש לראות את המעשים ותוצאותיהם כדבר שנבע מן האדם, אך לאחר שיצא כמעשה שלם, הוא בחזקת חיים משל עצמו. אפשר לראות זאת יפה על אדם שכתב ספר: לאחר שהספר התפרסם יש לו דינמיקה משל עצמו בעולם. וכך כל סוגי המעשים. יש מעשים גדולים ומשמעותיים, ויש מעשים קטנים שאינם ניכרים מיד בהשפעתם. אך ט”ו בשבט מראה לנו שלכולם יש אותה האבחנה – בין האדם לתוצאות מעשיו. האדם במקורו חופשי ממעשיו. ועל אף שהוא נבנה מן המעשים, עדיין קיים הפער בינו לבינם.
ט”ו בשבט מגלה את הסוד של מעיין הנעורים – כשהאדם רואה את עצמו ואת מבנה זהותו כדבר התלוי וניזון ונבנה מן המעשים שלו, אז נוצר קשר של הזדהות. קשר זה יוצר היקש: אני ומעשיי אחד הם. במצב כזה האדם “מתקשה” לאט-לאט, בעיקר אם הוא פעל בעולם של פעולות שנחשבו משמעותיות. ההתקשות הזו הופכת להיות זהותו. למשל, אדם שהיה פוליטיקאי וכל זהותו בנויה סביב חשיבותו ומקומו, נעשה כלוא בזהות שהוא בנה סביבו. או אדם שהיה איש צבא כל חייו ובנה זהות סביב תפקידו זה, כשהוא משתחרר מהשירות הצבאי הוא עדיין מתייחס לסביבה כמו בצבא. וכך כולנו ברמות שונות, לכולנו יש זהויות הנבנות מן ההשתקפויות של המעשים שעשינו.
ט”ו בשבט בא ללמד אותנו לעשות נכון, כלומר להבין שהמעשה – לאחר שהוא נעשה – אמנם מתייחס אליי, אך איננו קשור אליי יותר. וכך האדם נשאר חופשי, טרי ורענן ליצור דבר חדש נוסף. כאשר האדם סוחב על גבו את כל ההיסטוריה שלו, הוא מוגבל עקב כובד המעמסה. כאשר האדם חופשי מן ההיסטוריה שלו, הוא חופשי כל הזמן לדבר הבא. יותר מכך – הוא פנוי לקבלת שפע (שפע במשמעות הקבלית מגיע מאלוהים בעצמו). וכך הוא נשאר צעיר. זיקנה היא הפיקסציה של האדם המזדהה עם מעשיו, שהם תוצאות דברים שחשב, דיבר ועשה. נעורים או “צעירוּת” הם מצב של אדם הפנוי לחדש כל הזמן, על אף כל מה שכבר חווה או עשה בעבר.
ט”ו בשבט מלמד אותנו דבר נוסף – האדם יכול “לנטוע” בתוכו את כל מה שהוא רוצה, וכך לבחור לעצמו חיים כמו שהוא מבין ורוצה, בתנאי שהוא פנוי מבחינה נפשית ואינו מזדהה עם פעולותיו ותוצאותיהן. כלומר, ט”ו בשבט מראה את הדרך ל”לידה” חדשה, כשהדרך לכך מתחילה בנטיעה, כלומר בלנטוע מחשבה חדשה בלב ולטפח אותה יום יום, בתשומת לב ובעקביות. כך נוצרת תנועה חדשה בלב האדם, תנועה שהופכת – לאט-לאט – למגמה, ולאחר מכן לאיכות קבועה, שהיא ה”אילן” שנולד מן ה”פרי”. כך “הפרי” מוליד “אילן”, ו”האילן” מוליד “פרי”, וכך זה חוזר לעד.